אז זהו! ילדתי! לפני שבועיים, ליתר דיוק. רציתי מאוד לשבת ולכתוב את סיפור הלידה המדהים שלנו, אבל לא היה לי זמן. אז עכשיו - הנה, סופסוף התיישבתי לכתוב.
אז למחרת הביקור הלא נעים הזה בבית החולים, קמתי בבוקר תפוסה בכל הגוף. זה היה בלתי נסבל ממש. לא יכולתי לשבת, לא לעמוד, לא לשכב. בשלב כלשהו התחלתי פשוט לבכות מחוסר אונים. מלבד זה - הרגשתי כאב שבא והלך כל הזמן, ואיתו - תחושה מתמדת שאני חייבת, פשוט חייבת לשירותים.
ניסיתי בכל זאת לשכב במיטה ולנוח, ופתאום הבנתי - אלה צירים! עד עכשיו, כשהיו לי צירי ברקסטון, זיהיתי אותם כי הם היו נשארים שעות, בלי להפסיק, אפילו כמה שעות. הם אף פעם לא באו והלכו, ועכשיו הם כן!
בעלי נכנס בדיוק לחדר לראות מה שלומי, ומתוך הכאב אמרתי לו - "אלה צירים!", ושנינו חייכנו.
התחלנו לתזמן אותם, וכבר מההתחלה הם היו ממש סדירים - כל שלוש דקות, למשך דקה. הם היו סבילים בהחלט והצלחתי לעבור אותם, ובחיוך. בשלב כלשהו נכנסתי למקלחת, והמים עזרו לשפר הרבה יותר את התחושה. כשיצאתי מהמקלחת - שוב הרגשתי את הצירים הולכים ומתחזקים, וקצת אחר כך נכנסתי למקלחת שוב, אבל כשעברו כמה דקות בעלי דפק בדלת ואמר: "זהו. נוסעים לבית חולים!". הוא התקשר לאמא שלי, ואמר לה לצאת לדרך, כי אנחנו הולכים ללדת.
כל השלב הזה, עד שיצאנו לבית החולים, לקח 3 שעות.
בית החולים נמצא במרחק של 5 דקות נסיעה מהבית שלנו, וזה היה מזל, כי כשהתיישבתי במכונית הצירים התחילו להיות בלתי נסבלים. בעמידה הם היו בסדר, אבל בישיבה זה כבר היה קשה הרבה הרבה יותר.
הגענו למיון יולדות ושם קיבלה אותנו מיילדת ורצתה לשאול אותי שאלות כדי למלא בטופס רפואי, אבל בעלי היה צריך לענות במקומי, כי הייתי באמצע צירים ולא יכולתי לדבר.
כשהשאלות נגמרו היא לקחה אותי לבדיקת פתיחה, ו... הייתי בפתיחה 4! מדהים, בהתחשב בזה שיום לפני כן הייתי שם באותה השעה, ובלי שום פתיחה! בשלב הזה אמא שלי הגיעה.
ישר העבירו אותי לחדר לידה, השכיבו אותי על המיטה וחיברו אותי למוניטור. ביקשתי אפשרות למוניטור לסירוגין, אבל הם לא הסכימו כי ראו שאני ממש מתקדמת. בגלל שהייתי מוכרחה לשבת - הצירים כאבו בצורה בלתי נסבלת. לא יכולתי לדבר ולתפקד בצורה נורמלית. הייתי עסוקה רק בלהתמודד עם כל ציר ולנוח בין אחד לשני.
פתאום נכנס המרדים לחדר ושאל: "מישהי רוצה אפידורל?". אמא שלי אמרה מיד: "זאת ההזדמנות שלך אם את רוצה! לפעמים לוקח להם שעות עד שהם זמינים, אז תבקשי עכשיו!". אחת האחיות שאלה את המרדים: "מישהי קראה לך לכאן?", והוא אמר: "לא. אני רוצה לעשות!".
חיברו אותי לעירוי, ותוך כמה דקות הזריקו לי את האפידורל. אף פעם לא דמיינתי שזה יהיה כל כך פשוט ולא מורגש! פשוט כיף!
האפידורל פעל ממש מצויין, ותוך כמה דקות חזרתי לעצמי ויכולתי לדבר ולצחוק.
הצוות שם היה מדהים, והתייחס אלינו כל כך יפה. הם נתנו לנו את התחושה הכי טובה בעולם, בחיוך, בנינוחות, והסבירו לנו מה הם עושים בכל שלב.
בפעם הבאה שבדקו לי את הפתיחה (שעה אחרי שהגענו לבית החולים) הייתי בפתיחה 6! אז אחת הרופאות ביקשה לפקוע לי את שק מי השפיר כדי לקדם עוד יותר את הלידה. הסכמתי, ו-20 דק' אחר כך כבר הייתי בפתיחה 10.
שלב הלחיצות גם הוא היה קל יחסית וקצר, ובין ציר לציר (היו צריכים להגיד לי בכל פעם שהיה אחד כזה, כי לא הרגשתי כלום) היו לי משהו כמו שתי דקות לנוח, מה שהקל מאוד. בשלב הזה המיילדת ואמא שלי עזרו לי. זה היה ממש טוב לחוות את זה עם אמא שלי ולדעת שהיא שם, רואה את הכל ועוברת איתי את הרגעים המרגשים האלה ביחד.
בסופו של דבר - שלוש ורבע שעות בלבד מאז שנכנסנו בשערי בית החולים - נולד הבן המתוק והיפייפה שלנו!
אני יכולה לסכם ולומר שהייתה לי לידה חלומית, שאני מאחלת כמוה לכל אחת ואחת! היא הייתה חוויה נשית, זוגית (בעלי המתוק דאג להצחיק אותי, לחייך אלי כל הזמן ולתת לי את התחושה שהוא איתי בכל רגע, גם אם לא פיזית. כשהוא לא יכול היה להיות בחדר - הוא ישב וקרא תהילים. בסוף גם שמתי לב שהוא שם לי בתחילת הלידה "נעם אלימלך" מתחת לכרית... 
) ומשפחתית מדהימה, ופשוט נהניתי מכל רגע (גם מהצירים הכואבים...!).
תודה על התמיכה והייעוץ בעניין הזירוז. ב"ה שהקב"ה היה הזירוז שלנו. בהצלחה לכל מי שעוד עתידה ללדת! אני מאחלת לכן מכל הלב שתזכו בחווית לידה כזאת.
