געגוע. משתלט ומאכל. מתוק שכזה. סם ממכר. מאוד ממכר.
זה מן סם כזה שנמצא בתוכך ואתה נהנה ממנו. ומשחק איתו. ושונא אותו. שונא כלכך.
שתלטן כלכך. מתוק כלכך. נוסטלגי. מושך אותך בכל הכל אל העבר.
שחור, ורוד, צבעוני, ילדותי, כואב, משתק, נשכח, חוזר ומכה.
לפעמים הוא רק נוגע, בליטוף עדין על פלומת תינוק רך.
לפעמים- בחיבוק חם שמזכיר לך מי אתה בדיוק ואת נקודת המוצא הטהורה שלך.
אבל לפעמים, רק כשממש מבקשים ומתחננים, הגעגוע מכה, וחזק.
הוא לא רחמן ולא סלחן. ואתה יוצא מזה איכשהו. פצוע, מוכה, שותת דם, ומבקש עוד.
בבקשה! תכאיב לי! בצרחה, בשקט, בתחינה, בלא קול.
ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא שומע, ולא יזכור לעולם,
את אותו מזוכיסט שהתאהב בגעגוע המצמית שלו. המכאיב.
והסם? הוא רק גורם. משתנה. וזה האדם שמחליט לאן וכמה לקחת אותו.
את הגעגוע.
ממזוכיסטית אחת שמתגעגעת. נורא.
