מתוך הפייסבוק של שלמה פיוטרקובסקי:
"זהירות, פוסט פסימי (וארוך) ככל שחולפים הימים מאז הבחירות הולך ומתברר שכמדינה אנחנו בסיטואציה פוליטית בלתי אפשרית לחלוטין, ומרבית הסיכויים שהיא גם חסרת מוצא, משום שבחירות נוספות לא ישנו אותה מהותית. אז מה עושים? ת'אמת? לא יודע. נדמה שנקלענו לסיטואציה משברית אמיתית. אבל לטעמי עדיף להביט במציאות בעין מפוכחת, ולכן חשוב קודם כל להבין את הסיטואציה. להבנתי, נקודת המוצא שממנה נכון להתחיל את ניתוח המצב היא הדרמה שקרתה במגזר הערבי. עליית שיעורי ההצבעה במגזר, גם אם תודלקה באמצעים לא כשרים, היא עובדה קיימת, שלמעשה בסך הכול מסירה את המסכה שכיסתה לכולנו את העיניים מאז הקמת המדינה. במשך 78 השנים האחרונות הערבים יוצגו בכנסת בייצוג חסר, וגרמו לנו לא להבין מהם יחסי הכוחות האמתיים בחברה הישראלית. אפשר להתווכח מתי ולמה השד יצא מהבקבוק, אבל אי אפשר להדחיק את המציאות שמול עינינו. כשערביי ישראל מיוצגים ייצוג מלא, לאף גוש פוליטי שאיננו כולל אותם אין ממשלה "לבד". לא רק לגוש המרכז-שמאל. גם גוש הימין-חרדים (ונניח לצורך העניין שזהו גוש אמיתי ולא נישואי נוחות שמתחזים לגוש), לא מסוגל להגיע ל-61 ח"כים בהינתן שיעור הצבעה גבוה במגזר הערבי שמעלה יחד אתו את שיעור ההצבעה הכללי. מכאן והלאה כל מערכת בחירות תוביל אותנו לכאורה לאחד מתוך 3 עד 4 הרכבים קואליציוניים אפשריים. הבעיה היא שכולם בעייתיים עד מאוד. ההרכב האפשרי הראשון הוא זה שהכי קל להסביר מדוע מדובר במתכון לאסון, אף שלכאורה הוא היה צריך להיות הכי פשוט ואף מתבקש. 67 חברי כנסת המליצו לנשיא להטיל על גדי אייזנקוט את מלאכת הרכבת הממשלה. אז למה בעצם שלא יקימו קואליציה ויסגרו עניין? התשובה לשאלה הזו לא נעוצה בקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת אלא במשמעות של קואליציה שנשענת לצורך תפקודה על המפלגות הערביות (ולצורך העניין המסוים הזה אין הבדל בין המשותפת לרע"מ, אף שלהבנתי יש ביניהן הבדלים משמעותיים). כדי להבין את הבעיה צריך פשוט להקשיב היטב למנסור עבאס מסביר בעברית למה הוא לא יכול להגיד בפיו שחמאס הוא ארגון טרור. "אל תעמידו אותנו במקום הזה", ביקש עבאס בכנות, והאמת היא שזו באמת פינה מאוד מורכבת עבור ערבי ישראלי שזהותו הלאומית היא פלסטינית. בקרב חלק גדול מהציבור הערבי-ישראלי אמירה כזו תיחשב לבגידה בעם הפלסטיני שהוא העם שלהם. לכן, גם אם מנסור עבאס האיש היה מאוד רוצה להכריז שחמאס ארגון טרור, מנסור עבאס הפוליטיקאי לא יכול לממש את הרצון הזה. כאדם אני לגמרי מבין את המצוקה של מנסור עבאס. אבל במציאות הביטחונית הנוכחית, בטח בשנים הללו, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ממשלה שתלויה אפילו רק ברע"מ, בטח שלא במשותפת - שבה ההזדהות עם האויב היא מוקצנת עוד הרבה יותר. למרבה הצער המצב הביטחוני של ישראל הופך שותפות אזרחית אמיתית, שמצד האמת היתה צריכה להיות שאיפה של כולנו, לבלתי אפשרית. איך אפשר לנהל מדיניות ביטחון בשנת 2026/7 כשכל החלטה משמעותית עלולה להעמיד שותפה קואליציונית קריטית בסיטואציה בלתי אפשרית עבורה? מציאות כזו בהכרח תשפיע לרעה על האופן שבו המדיניות בנושאי ביטחון מנוהלת, בין אם נרצה ובין אם לא. עצוב, אבל התעלמות מהמציאות הזו עלולה להפוך לסיכון קיומי. יש לקוות שגם גדי אייזנקוט מבין את זה. ההרכב האפשרי השני הוא גוש איזנקוט בצירוף ש"ס ויהדות התורה. פה הבעיה עומדת במישור שונה מאוד, ועדיין - האפשרות הזו פשוט לא יכולה להתגשם במציאות. נניח לרגע סוגיות כמו קיום הבטחות וכדו', לב העניין הוא פשוט: אני משוכנע שבשני הצדדים יש רצון שהדיל יצליח, אבל רצון לא מספיק. יש מעגלים שאפילו טובי המתמטיקאים לא יצליחו לרבע. המינימום שהחרדים מסוגלים לחתום עליו לא פוגש את המקסימום שהגוש הזה מסוגל לתת להם. לפני כמה חודשים ניהלו חברים שלנו מו"מ על רכישת בית. הם מאוד רצו לקנות, המוכר הפוטנציאלי מאוד רצה למכור, אבל המקסימום שהם היו מסוגלים לגייס ולשלם היה נמוך מהמינימום שבעל הבית היה מוכן להתפשר עליו. כששמעתי מה היה הפער, הוא לא נשמע לי גדול. שאלתי את החבר אם הם לא יכלו להיפגש באמצע, והוא ענה לי: "זה לא הפער בין נקודות המוצא. זה הפער בין הפשרה הכי גדולה שאנחנו מסוגלים לעשות, כשאנחנו מוותרים על 10 דברים אחרים בדרך, ובין הפשרה הכי גדולה שהוא מוכן לבלוע. במצב כזה גם אם הפער קטן, אי אפשר לגשר עליו בקלות". זו הסיטואציה האמתית של החרדים וגוש אייזנקוט. הבעיה היא לא הפער המטורף בנקודות המוצא, אלא היעדר נקודת מפגש ריאלית באמצע, גם בהינתן רצון מלא. כדי להבין למה הקושי להגיע להסכמה ניתנת ליישום בהקשר הזה הוא כל כך גדול, צריך לעשות את המתמטיקה: גוש אייזנקוט מונה 48 ח"כים בלי המפלגות הערביות. ש"ס ויהדו"ת המוכות והחבולות עומדות על 13 מנדטים יחד. קואליציה של 61 ח"כים היא עסק קשה לניהול גם ככה. המחשבה שבגוש הזה, שהבטיח יומם ולילה לגייס חרדים בלי למצמץ, יהיו פחות מורדים מאשר בגוש השני - שעם קואליציה רחבה הרבה יותר, ופערי אידיאולוגיה קטנים הרבה יותר, לא הצליח לפתור את הסוגיה - זו נאיביות. מנגד, צריך גם להבין את הראש שאיתו החרדים מגיעים לאירוע של שותפות עם השמאל. גם מבחינתם זה אירוע סופר רגיש, שידרוש מהם לבלוע צפרדעים בלי סוף ולדכא התקוממויות פנימיות שהימין יבעיר להם בתקשורת המגזרית אחת ליומיים. בניגוד לאינטואיציה הפשוטה, מרחב התמרון הפוליטי של החרדים מול גוש אייזנקוט פחות רחב מזה שהם ניהלו מול גוש נתניהו. הם חייבים שכל ההישגים ינתנו להם במפורש, בכתב ועם ערובות. פחות מזה הם לא יוכלו לקנות. לכן, על אף ששני הצדדים היו רוצים להקים קואליציה כזו הסיכוי להקמה שלה קלושים עד בלתי קיימים. הרכב שלישי, הוא בעצם ההכלאה בין שתי האפשרויות הבלתי אפשריות הללו - למשל, קואליציית 62 של גוש אייזנקוט עם יהדות התורה ורע"ם. האפשרות הזו הוזכרה כמה פעמים בשבוע האחרון, אבל ניתוח פשוט מלמד שזה לא פותר כלום. להפך: במקרה הזה הבעיות לא מתקזזות, הן מתווספות אחת על השניה, מהטעם הפשוט שהן לא יושבות על מישור אחד. התוצאה היא שזו למעשה בכלל לא אופציה. ממילא ברור מדוע רבים מייחלים באמת לאפשרות הרביעית שהיא בעצם שלישית, קואליציה של גוש איזנקוט בהרכב מלא או חלקי, יחד עם הליכוד ואולי סמוטריץ' או בן גביר או שניהם. אותו הרכב שיש מכנים בכינוי שהפך לסיסמה: "ברית המשרתים". הסיבה שזו קואליציה שנראית לרבים מתבקשת, היא שבשתי הסוגיות שלעיל, ביטחון וגיוס חרדים, יש בה לא מעט היגיון. אלא שכל מי שמנפנף בה כאפשרות מועדפת, מדחיק את העובדה הפשוטה שבמרבית הנושאים שנתונים במחלוקת ציבורית במדינת ישראל - זו קואליציה שאין בה שום היגיון מבני. זה מתכון בטוח לממשלת שיתוק, שבה העיסוק העיקרי הוא מאבקים פנימיים. אם תרצו, שחזור של קואליציית נתניהו-לפיד מ-2013, שהיתה כל דבר חוץ מאשר בקואליציה. זו קואליציה שאולי ניתן יהיה להקים, אבל בלתי אפשרי יהיה לתחזק. בנוסף, לפחות במצב הנוכחי זו קואליציה שספק אם בכלל ניתן להקים. כמויות הדם הרע שזורמות בין הצדדים, החשדנות, חוסר האמון, והתחושה של כל צד שהצד השני לא מגיע למו"מ בנפש חפצה אלא כדי לרמות אותו בשלב ראשון ולדרוס אותו בשלב שני, הופכות את הקואליציה הדמיונית הזו לחסרת היתכנות לחלוטין. גוש איזנקוט מגיע לשולחן כשהוא מחזיק בזיכרון את האופן שבו סיכלו נתניהו והליכוד את מימוש הסכם הרוטציה עם גנץ בממשלת החילופים הראשונה. הפרת ההסכם ההוא, ולא חשוב כרגע אם בדיעבד ניתן להבין את הסיבות שהביאו את נתניהו למהלך, עשתה לנתניהו שם של אחד שהחתימה שלו לא שווה כלום. ההנחה הבסיסית אצל איזנקוט ואנשיו היא שנתניהו יעשה הכל להפר כל הסכם שהוא חתום עליו, וממילא ההסכם האפשרי היחיד הוא כזה שבו התמורות משולמות במזומן. אלא שתשלום במזומן על סחורה שתגיע בהמשך דורש מידה גבוהה של אמון, ולפחות כרגע מצדו של איזנקוט אין ניסיון לבנות רקורד של אמון. ההתעקשות (המובנת כשלעצמה, אגב) על החלפת יו"ר הכנסת, ויותר מכך ההכרזות על הכוונה לבטל במהלך בזק את כל החקיקה המשמעותית של הקואליציה היוצאת, יוצרים חשדנות בסיסית שנייר חתום כשלעצמו לא יפוגג. ואלו עוד הבעיות הטכניות, שבהינתן הרכב אנושי שונה (נניח מצב דמיוני שבו נתניהו מוחלף) ניתן לחשוב על פתרונות עבורן. לב העניין הוא שהפער האידיאולוגי בין שני אגפי הקואליציה הדמיונית הזו הוא אמיתי, ולא פחות ממנו הפער הסוציולוגי והסנטימנט השלילי. התחושה בכל אחד מהאגפים היא, בו זמנית, גם שהאגף השני גם לא מבין כלום ומורכב מחבורת אימבצילים שהזדכו על שכלם מזמן, וגם שהאגף השני לא רואה אותם ממטר, לא מוכן להקשיב להם, לעמדות שלהם ולמצוקות שלהם. בעולם שבו כבר אין מדורת שבט אחת, גם אין מציאות אחת. כשתמונת המציאות של כל אחד מהאגפים שונה כל כך, השסע רק הולך ומעמיק. וממילא אין שום היתכנות לחיבור, שקיים בעיקר בדמיון (מעורר ההערכה וההזדהות) של אנשים מלאי רצון טוב אך לא מאוד מחוברים למציאות בשטח. זה לא נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר מחד ולא אייזנקוט, בנט, ליברמן, לפיד וגולן מאידך. זו החברה הישראלית. בשבועיים וחצי האחרונים נשמעה לא פעם הטענה ש"העם בחר אחדות". אבל מי שטוען כך, מספר על הרהורי ליבו, לא על המצב הישראלי האמיתי. האמת הפשוטה היא שהעם אמנם לא נתן מספיק קולות לאף גוש, אבל הוא לחלוטין לא בחר אחדות, למעשה - בדיוק להפך. המצביע הישראלי לא נתן שום דיבידנד אלקטורלי למי ששם את ההגעה לאחדות כזו או אחרת בראש סדר יומו הפוליטי. דוחפי האחדות ספגו מכת מוות ביום הבוחר. את השסע העמוק בחברה הישראלית אי אפשר לתפור בחוטים של הסכם קואליציוני, וגם עשר מערכות בחירות נוספות לא ימחקו אותו. ייתכן אמנם שפה ושם קונסטלציה פוליטית כזו או אחרת תצליח לייצב שלטון למשך זמן מסוים. יתכן אפילו שבהינתן חילופי אישים בצמרת, ניתן יהיה לגבש קואליציות אד הוק חוצות גושים שתחזקנה מעמד למשך זמן מה, אך סוף כולן יהיה כסופה של ממשלת נתניהו-גנץ. גם אם תוקם בחודשים הקרובים בנס גלוי ממשלה חוצת גושים, היא תהיה בגדר הנחת פלסטר על שטף דם פורץ. בלי שינוי עמוק בחברה הישראלית - שינוי שנדמה היה למשך כמה ימים שה-7 באוקטובר הביא בכנפיו אך מהר מאוד התברר שממש לא כך קרה - המשבר הפוליטי העמוק שעם ישראל ומדינת ישראל נתונים בו, לא ילך לשום מקום."