אלא בגלל ההרגשה שאתה לא איתה, שהרגש שלה לא מוצדק לדעתך...

אני הייתי נעלבת ככה מבעלי הרבה פעמים והיה לנו מאוד קשה להשלים...

אני בעד שאל תתיחס לנושא הספציפי שרבתם עליו אם אפשר להדחיק אותו בינתיים ולהעלות בזמן שטוב לכם ביחד,

ובינתיים- תפרגן לה, תגיד לה שאתה אוהב אותה הרבה יותר פעמים ממה שאתה בד"כ אומר, תגיד שאתה אוהב אותה לא משנה מה יקרה ומה היא תעשה או תחשוב או תרגיש.. תתן לה פרח ושוקולד [או כל דר אחר שהיא אוהבת] ותספר לה [אפשר גם במכתב] כמה אתה מעריך אותה שהיא אשה מצויינת וחכמה וחמודה ואיך זכית שהתחתנת איתה...

ואני כותבת באנונימי בגלל שזה מרגיש לי כל כך אישי ופרטי לחשוף רצונות כל כך כמוסים של אישה בניק המוכר שלי...

בהצלחה!

שוב תודה. זה באמת האיר את עיני

פתחתי כאן ניק חדש לשאלה.

גם אשתי כבר כועסת עלי זמן רב למעלה מחודש, ואני לא ממש יודע למה. אני מסופק אם היא יודעת למה.

זה התחיל לפני כחצי שנה אבל החמיר מאוד לאחרונה והגיע עד לכדי ביטול נושאים הקשורים לאישות וד"ל.

האמת, שאני מסופק אם היא עצמה יודעת להגדיר מה היא רוצה. כמה שאני מנסה לגרום לה לדבר ולתקשר אני לא מצליח.

אולי עיצות של נשים נבונות יוכלו לסייע גם לנו.

אני יכול להוסיף שכבר כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה לבוא לייעוץ ביחד או ללכת לבד והיא מסרבת. הדבר היחיד שהיא מסוגלת זה רק לשלוח לי הודעות כתובות בפלאפון עם ביקורת עלי והיא "משתדלת" לעשות זאת בהתמדה רבה לא פחות מ-15 הודעות ביום !!!

אפשר לציין עוד שחלק מהקונפליקטים קשורים לנושא חינוך הילדים ששם יש לי ביקורת על מה שאני סבור שהוא חינוך בתוקפנות במקום בסובלנות.

זה מגיע לפעמים למצב שבו היא מדברת אלי בצורה ממש פוגעת ומעליבה בפני הילדים. אני משתדל כמובן לנהוג בה בכבוד ליד הילדים עד כמה שאפשר. למשל, לדוגמא: במוצאי יום כיפור רציתי לעצמי משהו מתוק ולקחתי לי מעדן שוקולד מהפריזידר. היא כעסה מאוד בגלל שהילדים ראו וגם רצו והגיעה בזעם לילדה שבכתב שהיא גם רוצה מעדן ואמרה לה: "אל תדאגי אבא עוד יסבול מזה...".

אני מאוד נפגעתי מזה, בפרט שממש בערב יום כיפור היא גם התקיפה אותי קשות וגם ביום כיפור עצמו ואז שוב במוצאי יום כיפור. חשבתי שלפחות יום כיפור זה זמן שמתעלים. אבל כנראה שכל כך קשה לה איתי והיא רואה בי אדם כ"כ לא טוב, שפשוט אין לה גבולות. והאמת, אני לא יודע למה היא צריכה להרגיש כך.

אני עובד קשה ומפרנס. נותן לה כל מה שהיא מבקשת בשמחה. מפרגן לה ואוהב אותה. אבל היא לא מאמינה או מרגישה אחרת וכמה שאני מנסה לומר לה שתשמח בחלקה ושתראה את כל הטוב שיש לנו בחיים. בריאות, ילדים, פרנסה, בית, רכב, ועוד ועוד. היא תמיד מעדיפה ותחפש לראות את הרבע כוס הריקה.

זה הגיע למצב שבו אני מאוד רוצה עוד ילדים, אבל היא במניעה ממושכת כבר שנים רבות, ולדעתי זה ממש חבל. אבל היא אומרת לי שהיא גם רוצה, אבל היא מרגישה שאני לא עוזר לה מספיק וגם שזה עלול לגרום לעוד בעיות בשלום בית בגלל סיבות שונות, ביניהם התערבות של האימא בנושא גידול התינוק הטרי. התחושה שלי היא שאולי היא צודקת, אבל יש כאן גם מימד של "ענישה" כלפיי.

בינתיים המצב מחמיר מחודש לחודש ולפעמים מיום ליום, כאשר הסגנון שלה לילדים ולי הוא בסגנון של "פקודות" ולא בדיבור ותקשורת עניינית ומסודרת.

אני חושב שאשתי תזהה כאן את הענין שאני כותב היות והיא די הרבה כאן. לכן אני לוקח זאת בחשבון ואשמח אם הדברים אולי יגרמו לה כאן לפחות לפתיחות.

אמנם, בסיוג ששמענו צד אחד, אבל לפי תיאורי העובדות שכאן, הן בעייתיות.

אני די מתפעל מצורת התיאור שלך, טוב שאתה שומר על שלוה יחסית. הדבר הגרוע ביותר במצב כזה, זה שהאיש מתחיל לחפש "מתחת לאדמה" מה הוא, כביכול, "לא בסדר"... 

כמובן, אדם צריך לבדוק גם את עצמו. אבל אם אחרי בחינה כנה הוא רואה שאין סיבה מובנת לענין - לפעמים עדיף להתייחס כאל סוג של "וירוס" שתוקף. כמו שקורה שאדם חולה. כך פחות לוקחים ללב, ויותר פנויים למצוא פיתרון. שהרי ברור שעל אף שאתה סובל, מסכנה מי שזה עולמה וזו דרך ה"תקשורת" שלה.

לענ"ד (שוב - ע"ס מה שנכתב פה), אתה צריך לקחת אותה לשיחה, בצורה מתונה ובהירה, ולהגיד לה שיש שתי ברירות: או שאתם יושבים לשוחח, ואתה מבטיח לה שתשמע כל מה שיש לה לומר ותחשוב על כך, בתנאי שתאמר זאת בכבוד, ללא "חירופים" אלא בהסברה עניינית וגם תהיה מוכנה לשמוע אותך. ואולי מזה תצמח דרך חדשה של ליבון דברים.

או - ייעוץ ע"י צד שלישי.

אך בשום אופן לא עוד ביקורת מתמידה חד צדדית. היא לא היתה מוכנה לדבר כזה, וגם לך זה קשה.

היא כנראה כבר בסוג של "סיחרור" וחייבת למצוא דרך לצאת מזה. אם היא היתה זו ששואלת, היה אפשר אולי להציע דרך כזו. אך כל זמן שאתה השואל - והיא כרגע לא במצב של "פתיחות" כלפיך, אלא של "התלוננות" - סביר (לכאורה) שריצוי ישיר מצידך לא יעזור, שהרי אינה פתוחה לשמוע. על כן, צריך לקבוע "מסגרת", שיחה או ייעוץ, כיד שאפשר יהיה לצאת מזה ולעלות בעז"ה על דרך המלך.

ב"ה

אני משתתף קבוע בפורום אבל ניק אנונימי הפעם.

דברים רבים שאתה כותב חבר יקר זהים אבל זהים בביתנו. אולי חוץ מהרווחה החומרית שהיא קצת בצמצום אבל אני לא חושב שזה זה. יש איזה זעם ואכזבה עמוקים ברובד שהתקשורת אינה מגיעה אליו. דיבור מעליו, סגנון פיקודי והכל ליד הילדים, כמוך אני פשוט לא יודע מה לעשות. זה לא עוזר לך רק תדע שאתה לא לבד. אני לא מושלם אבל ודאי לא הגרוע בבני אדם והיחס אלי הוא כמו,,, האמת שאין לי דימוי. לא מבין ומיואש. אולי טראומת ילדות שלא השכלתי לזהות? חלומות שלא התממשו? איכשהו אני אשם בהכל.

גם אני הייתי רוצה עוד ילדים אבלכמובן שאין על מה לדבר.

מצטער על הדכדוך אני אחדל כעת.

ואם הייתי יכול לעזור לכם - בשמחה.

נשים זה עם שהגברים אמורים ךנווט אותו בחכמה - ובייעוץ יכולים לתת לך כלים כדי להתמודד איתה ולהוביל אותה לכיוון נכון.

התנצלות היא על כך -
"שהגם שעשיתי משהו שנראה לי נכון, את נפגעת - ואני מתנצל ומצטער על כך שנפגעת!"

זה בד"כ פותר כל בעיה.

אשתך לא רבה איתך על נכונות המעשה,

אלא על הזכות שלה לחוש נפגעת, ושאתה תקבל את זה כדבר לגיטימי.

זה בד"כ הבעיה בויכוחים בין גברים לנשים.

כמובן שגם כל זוג ונושא לגופו, ויש הרבה מורכבות.. במיוחד אם מדובר בפרק זמן ארוך.

חשוב ללכת למישו שיפתח את התקשורת ביניכם, כי משם התחילה כל הבעיה.

הארת והבהרת נקודה חשובה שכבר נאמרה וגם זה עזר לי מאוד

אני לא חושב שאתה צריך "להתנצל", וככלל - אני לא חושב שנשים שמתרגלות שהבעל מתנצל על מה שאינו סובר שזה מוצדק, זה טוב להן. זה רק עלול להפוך לרוטינה.

אני חושב שהכי טוב זה ב"כביש עוקף".. כלומר: קח אותה לשיחה - תגיד לה, תשמעי, היה משהו, את חשבת כך אני אחרת זה לא כ"כ חשוב. הכי חשוב זה היחס הטוב בינינו. ותציע משהו לטובת הענין: נטייל קצת, נצא לאיזשהו מקום וכד'.  להגדיר את גמירת המצב הלא-נעים, ולעבור לפאזה אחרת. ולהשתדל להמשיך בה. לא כ"מתנצל" אלא בתור הגבר שלוקח עליו את "העברת ההילוך". היא כנראה "נתקעה" באיזה מצב וקשה לה לצאת מהרגש שלה, זה לא חייב להיות קשור לשום צדק.

הצורך שלה והכעס שלה נובעים מכך שהוא לא הכיר בעצם ההיפגעות שלה כמשהו לגיטימי..

היא לא שכלית כמו גבר ולא פשוט "תעבור פאזה", אני יודעת את זה גם  על עצמי ושומעת את זה מחברותיי..

אין עניין כרגע להיות הגבר שמעביר הילוכים - זה עלול אפילו להכעיס אותה יותר

היא מרגישה שהוא לא מאפשר לה את הזכות לכעוס או לא להסכים רגשית עם מה שעשה.

ברגע שהוא יגיד לה שהוא מבין שנפגעה ומצטער רק על כך -

היא אמורה גם להיות רכה יותר ונעימה ואולי אפילו לומר גם סליחה על הכעס הגדול.

[זו גם שאלה של כמה זמן היא כועסת ככה,

ואם הרבה - אז כל דבר קטן שקרה ולא מצא חן בעיניה, הצטבר שם בערימה ענקית!

היא חייבת דיבור ארוך, מרגיע, מאפשר לחוש כל תחושה - 

ושהוא ישתדל לא להיפגע ממנה..

נשים לא מחכות שגבר יתנצל מולם בכל פעם,

הוא גם לא יצטרך להתנצל אף פעם אם הוא יתן לה את התחושה שזה בסדר ומקובל עליו שהיא כועסת על מה שהוא עשה, למרות שהוא שלם עם המעשה... ושהיה שמח אם זה המעשה היה משמח את שניהם.

נשים נלחמות על הזכות להרגיש נפגעות או עצובות.

גברים נלחמים על הזכות לחירות בעשייה ובכלל.

שהדרך היא לא "שכלית". זה בדיוק מה שהתכוונתי. ולכן אמרתי שצריך להניח את זה בצד, ולשים את העיקר על הרצון ליחס טוב.

לפעמים אשה יכולה "להיתקע" במצב רוח, בדיוק בגלל מה שהסברת יפה - והיא צריכה "יד" שתחלץ אותה מזה. כי ההבנה שזה לא טוב כל אינה מספיקה. לזה כיוונתי.

את צודקת, שיתכן שאמירה מסוג של הבעת צער על עצם זה שהרגישה פגועה, יכולה לפעמים לעזור. אבל כשכבר עבר לא מעט זמן, כמו כאן, כבר לא-ברור שזה הענין. אלא ההיתקעות שבזה. והבעת הצער על הרגשתה לפני כך וכך זמן, לא בטוח שתועיל כעת.. 

ואנחנו לא יכולים לדעת אם הכעס שלה אכן נבע ממה שאת חושבת או לא. לא כל דבר ניתן לדעת "מרחוק". אכן, את יכולה לומר שלפעמים זה כך.

והערה: נכון שנשים פועלות לעיתים יותר עפ"י התחושה. עם זה - צריך לדעת שיש בחירה, אחרת התורה לא היתה מצווה אותן מאומה..   אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה. אם היא מרגישה כך - צריכה לעבוד על עצמה. יש הבדל בין לקבל כלגיטימי שלשני לא נראה מה שעשית, יש לו תרעומת, אלו דברים רגילים בין בני אדם, אין פרצופיהן שווים, לבין לקבל כלגיטימי "כעס" לא מוצדק. לעיתים נשים עלולות "להישען" על זה ש"כך אני" וזה עצמו מגביר את הענין.  נכון לבקש סבלנות לתופעות שנובעות ממצב רוח, נכון גם להתנצל כשמצב הרוח חולף..

אין ספק.

עניתי לו מה בעניין התנהגותו כגבר בסיפור.

[ולגבי הגדרת המילה "כעס", אין כוונתי התפרצות אלא תחושה בנוגע למשהו.

התפרצות זה כבר משהו אחר וכשזה קורה - זה חמור מאוד!

ובכלל תמיד בסיום דיון שהתפתח לכיוון לא חיובי - כדאי לבקש סליחה..]

תודה לרב-

עזרת לי לחדד את עצמי.

אלא כמו שאמרו פה, הכלה של המצב. 

זה לא אומר להצדיק אותה, אלא להיות להכיר בזכות

של האשה להרגיש ככה. 

הרב דן, כתבת,

"אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה"

אבל כמו שאלירז כתבה, השאלה מה זה כועסת,

מצד האמת המוחלטת, אף פעם אין מקום לכעס, 

לעולם כעס הוא לא מוצדק. אבל כשהשני כועס,

ובמיוחד אם הוא פגוע, אני כן יכול לתת לזה מקום, 

להיות מוכן לזה שיש לו חולשות, ועכשיו הוא סובל מכעס,

ולעטוף אותו באהבה גדולה. וזה מה שגם יעזור לו לצאת מזה.

כי מה שגורם לאשה להתקע בכעס או בהיותה פגועה, 

זה ההרגשה שמשדרים לה שהיא לא בסדר שהיא 

מרגישה ככה, זה תוקע אותה כי היא גם ככה קשה לה

הלב שלה לא מתקרר מהר כמו לב של גבר, והיא גם מרגישה

רע עם עצמה, והיא צריכה חיזוק חיובי כדי לצאת מזה.

להראות לה שהיא טובה, ושיש בה הרבה דברים טובים, וגם

אם היא עכשיו במצב כואב ונמוך, היא הרבה יותר טובה

ממה שנדמה לה.

מקווה שהבהרתי.

כתבת דברים טובים ויפים לדעתי.

אבל:

1. כאן דובר שעבר זמן ניכר - ובמצב כזה אכן צריך לעיתים "חילוץ", פניה חדה. מה שהצעת לא יתקבל. צריך להיות מודעים שלעיתים, לצערנו הרב מאד, נסיונות "ריצוי" ישיר, גורמים ההיפך. לעיתים נשים טובות וצדיקות שכותבות פה מתקשות אולי להבין את זה. אבל יש דברים כאלה בעולם. כל מקרה לגופו.

2. ככלל, בוודאי שהכי טוב זה לקבל באהבה רבה, בפרט אם השני פגוע (כמובן מי שמסוגל לכך - גם הוא בן אדם.. זה דבר שאדם יכול לתבוע מעצמו, לא מזולתו), וביחוד אם הוא תופס בעצמו שכעסו "לא טוב" אבל קשה לו לצאת מזה (וזה כמובן, לא נקרא לחשוב ש"זה בסדר ומקובל לכעוס"...).

אבל לא תמיד דבר כזה מגיע מכך ש"משדרים לה שהיא לא בסדר" או ממצב פגוע.  ואז עלולה קבלת "התיאוריה" על לגיטימיות הכעס להעצים את תדירותו. ולכן הוספתי את הדברים ב"הערה" שאכן כוונה ביחוד לנשים. כשם שאיש צריך להשתדל בכיוון שאמרת, כך אשה צריכה להשתדל שלא להגיע לכך, לא לבנות תיאוריות שזה "בסדר ומקובל", אלא שזו חולשה - אולי טבעית - ויופי אם מוכנים לקבלה ולעזור לצאת ממנה באהבה. כך גם יש יותר סיכוי לנסיונות ריצוי להתקבל, מאשר כשחושבת שזה "בסדר".. [ויש הבדל שמיים וארץ בין גבר שמוכן בנדיבות לקבל באהבה מצב רוח של אשתו, לבין קבלת סטאטוס של "אשם"..  ממש שני הפכים. אמנם לא על זה כתבתם, אבל חשוב להדגיש]

3. בנידון הספציפי, התרשמתי (כמובן, קשה לדעת בוודאות), שזו לא מציאות מהסוג שתיארת.

בתור אישה, רק על מעצמי: סליחה יכולה לבוא גם אם אתה חושב שצדקת במעשה. והיא כל כך מרגיעה. ניתן לבקש סליחה על כך שגרמתי לחוסר נוחות של הצד השני. או אולי על חוסר התחשבות , במקום לדבר לפני המעשה ולהגיע להסכמה / פשרה וכדומה.  

לדעתי הצעה לטיול אצלי במצב כזה היתה גורמת לתיסכול של "הוא לא מבין אותי".

נכון שהיא מרגיעה, אבל לא בונים קשר עם שקר. 

אם הוא חושב שחוסר הנוחות שנגרמה לצד השני היתה 

לא באשמתו, ושדווקא הוא היה מאוד מתחשב, 

אז על מה לבקש סליחה? הוא אומר שהוא חושב

שהוא היה בסדר גמור, אני מניח שהכוונה לא רק

במה שהוא עשה בפועל, אלא גם באיך שהוא עשה 

את זה.

אגב, דעתך שונה ממה?

נשים מפרשות זאת כצער על פגיעה ברגשות.

אלא אם כן הוא יאמר "אני מצטער, לא הייתי צריך לנהוג כך" -

ואז כמובן ברור שיש פה גם התנצלות על עצם המעשה.

אצלי לפחות סליחה פירושה -"אני מצטער שנפגעת"

ולא "אני מתנצל על מעשיי".

אז היא מבינה את זה:

"צר לי שנפגעת, אמנם אני לא מתחרט שעשיתי את זה,

להיפך, אני חושב שנהגתי נכון למרות שזה פגע בך ואין לי חרטה,

אבל חשוב לי להגיד לך שזה מצער אותי שנאלצתי לפגוע בך ואני

מקווה שאני לא יצטרך לעשות זאת שוב".

???

לא נראה לי. תקני אותי אם אני טועה. 

שסליחה מרגיעה..

ואם אדם חושב שגרם חוסר נוחות לשני או אולי חוסר התחשבות במקום לדבר וכד', יפה אם עושה כך.

אבל כאן איננו יודעים במה מדובר. יתכנו גם ויכוחים ו"כעס" על אי ההסכמה איתי.

ואם בגלל ש"סליחה מרגיעה" אשה תתרגל לצפות לסליחה ללא כל תלות במה שהיה או לא, זו "התמכרות" לכל-דבר, וכדרך התמכרות - היא גוברת והולכת. האיש יצא סמרטוט והאשה עלובה מבחינת יכולת- הבחירה המוסרית.  לא להגזים. צריך לבחון כל מקרה לגופו.

ונכון שבאותו רגע שיש כעס, הצעה לצאת יכולה להתפרש כדברייך. אבל כשעבר זמן, והיתה אי הסכמה, אפשר להגדיר את אי ההסכמה במקומה הנכון וכחסרת פרופורציה למה שחשוב וטוב להמשך; ו"לשלוף" מהמצב הנוכחי, ולהציע לצאת וכד'. אשה שעד שלא יבקשו ממנה אחרי חודש סליחה על כך שנהגו שלא כדעתה (כשעל זה מדובר), אינה יכולה "לצאת" מהמצב בו "נתקעה", היא במצב גרוע. והפיתרון הוא לא ע"י קבלת המצב הזה. זה רק יוסיף לו אינרציה.

היא היתה אמורה לקבל ממך יחס מסוים על דבר מוסים ולא נתת את היחס הזה נכון.

כן, לפעמים גברים צריכים להיות הכותל המערבי של האשה לקבל את כל הבכיות והצעקות ולהבין שזה לא בא ממקום אישי,כמו צעקות ובכיות של גבר ולכן התגובות צריכות להיות בהתאם, לא אישיות ופוגעות אלא מבינות ומחזקות.

ולא לא היית בסדר גמור כי כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס,היא לא קיבלה ממך את מה שציפתה.

לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק

אתה צריך לגלות הבנה וסימפטיה ולההתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת כמו שהגבת ומעתה תגלה הבנה.

[מעתיק: ] כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס.. (כל?...)

זה היה יפה מאד אם העולם היה כך - אך למעשה הוא לא כך (אני מניח שנשים יכולות להעיד על כך יותר טוב...)

הוא לא כתב שהגיב בצורה "פוגעת" או משהו דומה.

אני חושב שזו טעות קשה, להניח שכל "כעס" של אשה זה כי "לא היית בסדר", "היא לא קיבלה ממך מה שציפתה".. זה דבר חמור לזרוק על מישהו "רגשות אשם" מלאכותיים, ללא שמץ סימוך שיש בגלל מה. לא פעם, דברים כאלה מחמירים מאד מצבים, הן של האיש - בגלל רגשות אשם על מה שאינו - הן של האשה, בגלל "הסכמה" לדבר שלכתחילה לא חשבה בעצמה שיש לו הצדקה...

נכון מה שכתבת ש "לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק". לפעמים - ואז זה מה שצריך באמת. וגם כשזה כך - עדיין לא אומר שהמצב נוצר באמת "בעטיו" ולעיתים זה גם לא כ"כ משנה.

איך אפשר לכתוב "אתה צריך.. להתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת.." מי אומר שלא הבין, מי אומר מה הגיב?...

אשה יכולה לכעוס ורגע אחד אחרי לשמוח.

גבר שיודע להתנהג כראוי בכל מצב ולדעת שגם שהיא צועקת ועצבנית זה צורה של פריקה וזה לא משהו שפוגע, כי אפשר להיות הכי בסדר שבעולם ולקבל יחס כזה - אך צריך להבין שזה לא כמו פריקה של גבר.ולא להפגע ולהגיב בהתאם.

וכשהאיש מבין את זה ומגיב באופן נכון , אין הרבה מקרים שהאשה כועסת עליו עד כדי כך  - ובפעמים הבודדות שכן הוא יודע איך לתקן את זה.

והשואל ביקש מגברים עם ניסיון..

אז עניתי

הוא לא הזכיר כאן בכלל שהיתה מציאות של "צעקה ועצבנות". פה הועלה ענין אחר. וגם לא טען על עצם זה שכעסה על משהו.

בנוסף - על אף שזה לא קשור לנושא שכאן - לא כל "צועקת ועצבנית" זה לא משהו שפוגע. אם אדם הוא "הכי בסדר שבעולם ומקבל יחס כזה" כלשונך, הוא יכול להיפגע. כל הכבוד אם לא - אבל לא כדרישה מאחרים. גם איש יכול לפעמים להיות אדם.. והיתה פה לפני זמן קצר מישהי (כנראה באמת חריגה, למרות שאמרה ש"גם חברות שלה") שהעידה על עצמה שאצלה זו "שיטת אילוף" ר"ל. ובלי ספק צריכה טיפול פסיכיאטרי ומידותי כאחד.

ואכן, כל הכבוד לך שאתה מתייחס לכך כך - זה טוב. רק צריך להיזהר לא לצעוד עוד צעד ולהגיד לאחרים שהם "צריכים להתנצל" על דבר שכלל לא יודעים מה הוא..

וכמובן לא היתה טענה על כך שענית לו - זה מאד יפה מצידך.. רק השגה על חלק מהקביעות, הן העקרוניות והן ביחס למציאות הספציפית.

וכמובן, גם אני עניתי מתוך הכרת המציאות אצל על מיני אנשים, עם השנים.

האיש הוא מנהיג הבית לכל דבר, הוא אמור לזהות את זה והוא יכול לטפל בזה בלי שהיא תשים לב.

אולי אצל הגויים... יהודים הבינו מזמן שהאשה היא העוגן של הבית והבית בצלמה ודמותה. הגבר מקסימום נאחז במעקה שלא ליפול

אם אני מבין נכון לפי תאריך ושעת התגובה, אני מוחה בתוקף.

אני חושב שאין זכות לאף אדם לפגוע בקדושת השבת באתר ופורום דתי. 

ואני פונה למנהלים שיחסמו את האתר בשבת. 

לגופו של עניין, אני חושב ששניכם לא מדייקים. 

"עזר כנגדו" - בשווה לו.

לכל אחד יכולות שאין לשני , המשלימים זה את זה, ויוצרים משפחה בריאה.

גם תוכן הדברים לא נכון ("נאחז במעקה" - מי שתתייחס כך, ה' ירחם על הבית שלהם..)

וגם זמן הכתיבה לכאורה - מצער.

בערך באותה שעה לקמן בשירשור שמתחיל "תנו טיפ קטן שובר שיגרה וכו'" וגם מה שכתבה שם מתאים למה שכתבה פה, משם הכל מתחיל.. 

זה נכון שזה חמור, ועוד יותר עקום לכתוב במקום דתי

אבל למה לקלל? היא יהודיה מסכנה שצריך להחזיר אותה בתשובה

אני חשבתי שהוא כתב את המילה הזאת לא בגלל החילול שבת, אלא בגלל צורת ההתבטאות כלפי הבעל.. (בלי להיכנס אם חייבים להגיב במילה כזאת).

ובוודאי לא שייך בזמננו להגיד "מנוולת" על מי שכותבת, לצערנו העצום, בזמן הלא מתאים. מן הסתם זה לא "במזיד" אלא מחוסר ידיעה. אשרי הטועם מנועם השבת, ואשרי הזוכה להטעימו גם לאחרים.

אבל תמיד יש הפתעות בחיים..

ולזה לא יקרה רב.

ומודה לכם. זה עוזר לי מאוד. בע"ה אני יעמיק בזה עוד, ואם יהיה לי מה להגיב אז  אני יגיב.

בנתיים המצב לא השתנה...

העצות שלכם עזרו לי, במיוחד התובנות של אנונימי ואלירז, בלעדיכן יתכן שהייתי רק מתרחק יותר.

השלום והאהבה חזרו  למדתי כמה דברים. 

שוב תודה לכולם, שטרחו וכתבו בשביל לעזור לי.

ויישר כח לאלירז וכו'..

שרק ירבה שלום בית בישראל.

אני ממליצה בחום רב - ללמוד יחד את הספר גברים ממאדים ונשים מנגה

זה עוזר מאוד ללמוד אחד את השני ודפוסי התנהגות שאימצנו לעצמינו מבלי משים.

מאיר עיניים ורפואה לזוגיות.

ותודה לך על הכרת הטוב.

פתחתי כאן ניק חדש כדי לא להיחשף.

קלטתי לפי הכיתוב פה שהתגובה של שרוליק30 זה כנראה בעלי.

אז ככה – אם זה באמת בעלי אז ברוב הדברים הוא לא כ"כ צודק.

נתחיל מהתחלה – בעלי עזב לפני כשנה את העבודה שעבד והתחיל לעבוד בעבודה חדשה. ומהעבודה החדשה הוא קיבל מחשב ופלאפון שאפשר לגלוש באינטרנט וגם יש בו מיילים וSMS – את האינטרנט ניתק אחרי שראינו שזה לא טוב שנהיה מחוברים לאינטרנט, מיילים וSMS- נשאר.

בעבודה החדשה הוא צריך לעבוד 8 שעות – והוא אומר לי כמה שיותר יעבוד יקבל יותר כסף – ואז באמת החליט והתחיל לעבוד יותר זמן כמו 14-15 שעות ביום..

וכשהוא חוזר הביתה מעבודה בשעה מאד מאוחרת הוא כל הזמן או ב-SMS או במיילים, בלי לדבר כמעט, מה נשמע איך היה היום, בלי שום עזרה, כלום וכלום.

איך יש לי לפעמים תקשורת איתו, אני פשוט שולחת לו SMS וככה אני יכולה לפעמים לשמוע ממנו תגובה – וגם זה לפעמים לא.

מאז שיש לו את הפלאפון הזה הוא פשוט מחובר לזה. ולא עוזב את זה אפילו לדקה. אפילו בלילה כשנכנס למיטה הוא אם זה, גם בענייני אישות היה פעם אחד שהפסיק כי קיבל איזה SMS. וכמה שאמרתי לו שזה לא דחוף ושיראה אחר כך או למחרת, אך זה לא עוזר..

וגם אמרתי לו שהוא הרבה שעות לא בבית לפחות כשנכנס לבית שיכבה את הפלאפון כדי שנוכל לדבר קצת בלי הפרעות של מייל או שיחת טלפון וכו'. – אבל זה לא עזר, וכאילו שמדברים לקיר.

גם באמצע נהיגה שזה ממש מסוכן הוא עם זה – איך שהוא נוהג – אמרתי לו כבר כמה פעמים – שכנראה אתה רוצה איזה דו"ח או משהו יותר גרוע.... גם בזה מדברים לקיר.

למשל ביום שישי שיש לו כבר חופש מהעבודה הוא פשוט לא עוזר בכלום יש לו סך הכל איזה 3-4 דברים שהוא צריך להכין לכבוד שבת – שעון שבת, להכין את הפלטה, מים חמים ונרות – וגם את זה אני צריכה כמה פעמים להזכיר לו לעשות שזה לפעמים נעשה ממש כמה דקות לפני כניסת השבת.

אם זה באמת בעלי – אז בקשר לילדים אני כל היום איתם לבד, כמעט ולא יוצאת מהבית, עובדת מהבית – אז זה לא פלא שאני לפעמים צועקת עליהם. כמה אפשר להיות לבד כל יום ויום עם הילדים לבד, הוא לא מבין את זה כי הוא רואה אותם רק בבוקר ממש לאיזה חצי שעה. (בקושי גם את זה). כשהם קמים הוא עוד במיטה ורוצים קצת לדבר לאבא והוא פשוט מגרש אותם שיתנו לו עוד לישון כי הוא עייף, והילדים ממש מתעצבנים מזה, שהוא בקושי עונה להם על שאלה שהם שואלים ושהוא מבריח אותם.

בקשר להבאת עוד ילדים – באמת אין מצב כרגע שאני ירצה להביא עוד ילדים בזמן שהוא מתנהג ככה –  מהקטע שהוא בקושי מדבר איתי כי קשור כל הזמן לפלאפון.... ואין עזרה.. – זה בעל? זה אבא?

מה דעתכם?....

אז נשכח בתיאורו משהו מאד חשוב:

גם שעות העבודה, גם הפלפון..

ובאמת - אשה צריכה מאד תקשורת ישירה עם בעלה. וגם ילדים עם אביהם.

כמובן, גם בעל צריך דיבור מכבד וכו' ; אבל - "צבת בצבת עשויה".

אבל - אם אכן "נפגשו" פה בעיות מקבילות, יש נקודת אור חשובה מאד: שמשני הצדדים יש רצון לשינוי חיובי של המצב. ומכיוון שכל אחד מצביע על הנקודה שמפריעה לו, הרי שבלי קושי גדול מאד, ניתן להגיע לסיכומים בסיסיים הדדיים, הן בסדרים והן בהתייחסות, שיאפשרו ל"פלונטר" הזה להיחלץ מתוך עצמו.

אם קשה לשבת ולהגיע לבד לסיכומים כאלו - אפשר לבקש עזרה, יעוץ או כד'. העיקר, לגשת ברצון טוב ובאמון שאפשר לפתור.

אם אכן זו בעיה משותפת (כי יש כמה "סתירות" בתיאור המציאות..), כהנחת הכותבת - הפיתרון נראה לא מסובך מאד. ואחרי הגעה לסדר מוסכם - יכולה גם ההתייחסות היום-יומית ההדדית להשתקם תוך זמן לא רב. לענ"ד.

אבל מדוע את מסרבת לייעוץ???

אם את כ"כ בטוחה בצדקתך, ובהחלט את מובנת,

לכו לייעוץ, נצלי את הסכמתו וצערו.

ממש נשמע נכונות הדדית לשינוי. 

אז יאללה...

וסתם הערה,

הפלאפון, מחשב, אינטרנט, ההחחחח...

כמה זהירות צריך שלא להיסחף אחר הטכנולוגיה הקורצת המבלה (בי"ת בשוא, מלשון בלאי) את זמנינו!

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד