חשבנו זה סתם כינוי, אה?
מצחיק ת'אמת..
אבל זה עמוק מדיי, וכואב..
כל כך ברור מאליו שאני הבלחי"ת בחבורה,
צחוקות אני אתחתן ראשונה,
זה באמת נחמד, מרים ת'אוירה וזה..
אבל זה כל כך אמיתי כבר.
זה טבוע בי.
כן, כששואלים מה אעשה בחיים כולן אומרות אלמד, עורכת דין, אחות, מורה..
ורק לי מה שעולה זה- אמא.
מה השאר? ה' יעזור.. קודם כל לגדל ילדים טהורים.
זה באמת נחמד,
אני מחוברת לזה וזה נשמע חיובי לגמרי,
אבל מה בינתיים?
ביתיים כל עוד זה לא הגיע תמיד משהו חסר,
אף פעם לא מספיק שלם..
כשיוצאים עם חברות, כשצוחקים, כשעושים הכי כיף בעולם!!
כולן נהנות באמת, ורק אני תקועה בראש עם אני חצי בנאדם,
עם מה יהיה,
עם איפה אגור,
עם איך לחנך את הילדים שלי..
לא מצליחה למצות את התקופה הזאת באמת,
כי תמיד עם הראש קדימה,
נדחף מתחת לכיסוי ראש..
ואם זה ככה,
אז שתגמר כבר התקופה הזאת!
כולם אמרו עוד שנה חתונה..
אז מה קרה פתאום?
השארתם אותי עם כל התיאוריות האלה והחלומות,
נטשתם אותי במציאות והמשכתם הלאה.
לא שמתם לב שתקעתם אותי בחלום,
בלי לדעת איך יוצאים ממנו...
וכואב לי.
ההתנגשות של החלום עם המציאות שורטת..
.
