זה מאד שוה את המאמץ..

ולכן חשוב להסביר, אפילו תוך כדי מריבה שעכשיו אנחנו כועסים אבל אחר כך נשלים...

נשמע לא טוב, אני יודעת, אבל יש מציאויות שהן לא תמיד בשליטתינו.

עד יעבור כעס, או לפחות חלקו..

זה גם עוזר לך להציג את הדברים בצורה יותר עניינית ונכונה, כך שגם הצד השני יבין אותם היטב.

וגם טוב כשלעצמו , ללא ספק.

אני לא חושבת שצריך ללמד את הילדים איך להתעצבן "נכון".

לדעתי- אין מושג כזה להתעצבן נכון.

להתעצבן זה מושג לא טוב, שצריך להתרחק ממנו, ולכן אין עניין לעדן אותו ולחיות איתו, רק בצורה נכונה.

ואני גם לא מאמינה שאם מישהו מאפשר לעצמו לכעוס, יכול לעשות זאת בצורה טובה..

זה כעס, זו מידה קשה מאוד שצריך להתרחק ממנה מאוד מאוד.

תמימות היא לחשוב שאפשר "לחיות איתה בשלום".

וזה גם לא נכון לומר: כולנו בני אדם ולכן זה בסדר להתעצבן לפעמים

דווקא בגלל שכולנו בני אדם, מחויבותנו היא לעבוד קשה כך שלא נתעצבן סתם כך לפעמים.

וכן- ראו איזה פלא, ישנם בתים כאלה! וזה אפשרי.

יש אומנם לחצים באוויר מידי פעם, בגלל עומסים למינהם

אך זה בהחלט לא דומה, לכעס.

הילדים יודעים היטב איך להשלים ביניהם, ואיך לדבר בינהם ולומר את שעל ליבם.

והם לומדים גם מהי וותרנות, אפילו במשחק בגן השעשועים בו הם ממתינים לתור בנדנדה..

אל תפחיתו מערכם.

אמתלה מגוחכת היא לומר

שזה טוב לילדנו,

ולכן זה בסדר לחיות כך.

אצלינו זה כבר שמתי לב שלאסוננו רבים עוד יותר בלהט כשהילדים בסביבה!

התשובה שלי היא שאשתי רוצה להראות לי כמה היא פגועה וכעוסה אז יש בזה מעין "כל כך אני פגועה תראה אפילו ליד הילדים. כבר לא אכפת לי מכלום." כך שלומר נעבור לחדר השני ונרגע זה לא יעבוד זה ההיפך, הכעס רוצה להתבטא בסיטואציה הקשה ביותר. החשש העמוק שלי שזה יעבור להתנהגות של הילדים, זה כבר מודל.

ממש שטני. לא האדם חלילה -- החימה האצורה בתוכוה.

פיתרון היחיד שלי הוא לנתק מגע, לצאת מהבית. בכל שעה.  רע רע רע אבל לפחות היא תפסיק לצעוק וזה מונע ממני להתפרץ גם כן.

מה קורה בבית אחרי שאני הולך אין לי מושג.

אתה חושב שהילדים לא קולטים את זה? לא מפנימים את זה כדרך לפתור בעיות?

אני הייתי מעדיפה שהילדים שלי יראו אותי בויכוח (כמו שכתבו פה, כמה שפחות מתלהם), ויראו שזה לא סוף העולם ושאפשר להמשיך, להגיע לתוצאה, להתפייס,

מאשר שיראו שכשיש בעיות - אז מסיבות שונות (והם יכולים לפרש את זה בכל מיני דרכים: הוא מפחד מאמא, הוא לא סובל את אמא ורוצה לברוח, הוא רוצה להפגין שליטה ועוד) פשוט קמים והולכים.

ונראה לי שצריך לדבר על זה בשעות רצון ונחת, ולסכם מראש ביחד מה הדרך הנכונה להתנהג במצבים כאלו, של חוסר שליטה, אחד מזכיר לשני ועובדים על זה ביחד.

זה לפחות מה שאני מאחלת לעצמי ולבעלי...

מקווה שלא פגעתי בך במה שכתבתי.

ללכת לחדר אחר כשמתחילה לכעוס ולנסות להירגע שם..

אם לא תשנה אותה- אשתך עלולה לפתח אליך רגשות שינאה ותאבד אותה

בס''ד

אני חושבת שלפני הכל צריך להיות ברור לזוג שהם אחד. נישואין הם כריתת ברית. לא משנה מה היה, מה יש ומה יהיה אנחנו ביחד... וכשמגיעים להבנה העמוקה הזאת לא נבהלים כשיש מתחים או ריבים או ויכוחים גם אם הם קורים לעיתים ליד הילדים. בוודאי שהנכון ביותר זה עבודת המידות!!! כעס הוא הנגע הגדול ביותר של הנפש והוא השורש לכל המידות הרעות והמקולקלות. אך מה לעשות? כמה מפתיע! אנחנו בני-אדם! וכולנו כועסים לפעמים... ואם כבר מגיעים עם בן או בת הזוג למצב של חוסר הסכמה אז הכי חשוב זה איך מעמידים את הדברים על השולחן. האם אני קורה למצב שמתרחש פה ריב, ויכוח, הבעל עיצבן אותי או פשוט חוסר הסכמה או חילוקי דעות שהם דבר שלא נעים כל כך לפעמים אך הוא מפרה ומפתח. (התורה והמשנה גם הם מורכבות כולם ממחלוקות...) וגם אם לא מסכימים בסוף אז לא נורא... קריצת עין, צ'פחה על השכם... ויאלה ממשיכים הלאה.

בעיניין הילדים-

מניסיון... גם לנו קורה שאנחנו מתווכחים ליד הילדים אבל חשוב באמת שהילדים יראו שאבא ואמא הם בני אדם!!! הם לא מסכימים תמיד על הכל ובכל זאת הם החברים הכי טובים. ותלוי איך מתווכחים... אם צועקים בקולי קולות וצורחים אחד על השני או שיש טינה וקנטרנות באויר או מאידך שברור לנו שזה בעיה של שנינו ושנינו רוצים שיהיה טוב לשנינו ולשנינו הרבה יותר יכאב אם לא נהיה באחדות מאשר אם לא יתממש הרצון הפרטי שלי.... וכמובן הויתור, הדיבור, השיח.... בעיקר נראה לי מה שחשוב זה האווירה הכללית בבית. אם הילדים רואים שאבא ואמא הם חברים טובים באמת... אז קורה שמתווכחים... So what? אין חברות טובות שלא רבות ואין אחים שלא רבים לפעמים... אנחנו בני אדם.  ומעבר לכל זה באמת לשבת ולדבר על הבעיות ולדבר על הקשיים ולאהוב ולשמוח שיש לנו אחד את השני גם אם רבים לפעמים.

קיצר, עזבו הכל אנחנו פעם היינו רבים מלא, עברנו משבר לא פשוט (מבחינה רפואית... לא קשור לנישואים) מאז אנחנו לא רבים יותר... ושימשיך כך, הלוואי....  ובעז''ה... כי קיבלנו פרופורציות.    

בסיגנון אחר.

יש לו דעה אחרת, אולי אי ידיעה מה ואם אפשר לעשות אחרת במצב כזה.

הוא במצב לא  פשוט. "ככה עונים את המעוקות"?

אולי זאת אשתו..

זה ביטוי של כאב עצום את לא מבינה? בנאדם אומר שהגיע למקום רע מאוד ולא יודע איך לצאת מזה להגיד לו "צא מזה" זה ילדותי. הוא מודע להכל רק לא יודע מה לעשות.

ולעמוד באהבה מול אשתו

הוא מבין שכואב לה.. אז מה הקטע לצאת. ככה עונים את המעוקות? (יצא לי אותו משפט של ד. בלי כוונה)

מה הוא מצפה ממנה שתהיה סופרוומן. רחמים.

מה היא הפאטמה שלך?

מי שרוצה לענות בלשון כזו ("מה היא הפאטמה שלך") - שיזדהה.

זו לשון בלתי נסבלת, ואף פעם אי אפשר לדעת אם העונה אינו/ה צד בענין...

לגופו של ענין - גם לתגובה זו וגם לקודמתה:

לפעמים אכן לצאת זו ברירת המחדל הפחות-גרועה. 

אם היא צועקת ואיבדה שליטה, אין דרך להרגיעה באותו זמן, כנראה.

אז לתבוע ממנו גם "להבין" (מה שאף אחד מאיתנו לא יודע את הנסיבות והסיבות), גם לספוג את הצעקות בנוכחות הילדים (דבר שהורס להם, באופן וודאי) וגם לא להיגרר לצעקות בחזרה (דבר שממנה אינו נדרש) - זה לא משהו שמישהו פה יכול "לדרוש". גם לא ברור כלל שנכון. מבחינת הילדים, כל רגע של צעקות כאלה של האשה על בעלה (בפרט שזה ריטואל חוזר), זה הרס.

כנראה מוטב שיצא בשלוה, ויחזור כשחזרה השלוה. והכי טוב - שמצב כזה כלל לא יגיע, אבל בשביל זה צריך כנראה טיפול יסודי יותר, ולא "בעידנא דריתחא". ה' ישפות סוכת שלום על עמו ומשפחותיו ברחמים.

הייתי מצפה שתשאלי, כיצד מגיעים למינימום כעסים, לא כיצד לא לריב ליד הילדים.

למבטי, הילדים לא אמורים לראות אותנו רבים,

ואנחנו לא אמורים לריב כלל.

חילוקי דיעות, סביר שיהיו, 

אך אנו צריכים ללמוד כיצד להבין ולהכיל את התנהגות השני (כמובן אינני מדבר על בעיה רצינית בין בני הזוג),

ואף אם קורה ואיננו מסוגלים למצוא בליבינו הכלה, 

לעולם, אבל לעולם, לא נתלונן ליד מישהו שהוא לא אנחנו (ילדים, הורים חבר וכו').

אני מאמין שהרבה זוגות נוהגים כנ"ל.

אני חושב שהמטרה שלנו, כבני זוג, 

צריכה להיות שונה לחלוטין מהכיוון של השאלה הפותחת את השירשור.

שאלה זו, אינה אופציה כלל בזוגיות נכונה.

מי שאינו בנוי לדרך זו, ומהשאלה של פותחת השירשור נראה שיש כאלה, אכן יש בפניו בעיה קשה יותר,

ולזה, כבר נתנו פה פיתרונות,

אני באתי להציג מבט אחר,

שבעיני הוא יותר נפלא.

הרבה יותר טהור ואמיתי, ואפשר בלי סוף, על כל דבר..

ואינה נכונה.

הרי היא לא היתה נשואה לו - אז זה אומר גם לא בנישואין?...

כבר הרמב"ן שם נדרש לזה והעיר על כך שהיתה בת-דודו, ונשקה לא באורח של קירבה אישית, והיתה ילדה.

ומי שינשק מי אינה אשתו - בגלל יעקב אבינו.. - זה לא טהור ולא אמיתי...

וגם - צריך לדעת איפה האבות ואיפה אנחנו.

רבי יוחנן היה רוקד עם הכלה על כתפיו. לשאלת תלמידיו ענה שאם מבחינת הרגשתם זה כמו לשאת קורה של עץ, הם יכולים גם לשמח כך..

כל זה - בלי להתייחס כלל לעצם השאלה שעלתה פה, אלא ל"ראיה" בלבד.

בלי להיכנס לעצם הענין מה בדיוק טוב לפני הילדים.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t413738#4967421

דית אין לכך תחליף בדיבורים. ילדים זקוקים ומבינים קרבה פיזית

ליבון ובדיקה שכרוכים באי הסכמות,להסביר לילדים שאלה דברים שבניכם ובאחריותכם ולא שייכים אליהם כלל.

יש דברים שלא צריך להסביר. אם יש אי הסכמה או מחלוקת אבל היל'דים רואים שהאוירה הכללית בבית בנויה על אהבה אחוה שלום וריעות. אז הם מבינים לבד שמותר לא להסכים לפעמים, ושמה שחשוב באמת זה השמחה, האהבה והשיח המתורבת....

ילדים יכולים להיות מבוהלים מאוד מאגרסיביות בין הוריהם שהם בסיס קיומם בעולם. לכן אם חו"ח הם נקלעים למריבה רעה בין ההורים יש לדבר איתם להסביר להדגים (ראיתם יךדים רבים בגן בת"ת וכו' ומתפייסים) אח"כ להראות להם קרבה וכן, להתחבק בנוכחותם. ילדים הם נבונים ובני שיח ולא עציצים.

אם מתקיים ויכוח אגרסיבי זה בעיה רצינית אבל גם את זה לא נראה לי שצריך להסביר. הם בוודאי לא עציצים אלא מלאי הבנה ורגש אך אם גם כך יש אחר כך פיוס וחיבוק כנזכר למעלה אז למה יש צורך בהסבר. הם רואים... אבא ואמא רבו, ולא שמרו טינה ח''ו אלא התפייסו... הבעיה באמת כשיש ויכוח, מריבה וטינה שנשמרת לאורך זמן וזה בעיה שזקוקה לטיפול. 

באופן כללי, לפחות אצלינו זה ככה. גם אם יוצא שיש איזשהי אי הסכמה אז זה לא משהו שאנחנו מרשים לעצמינו למשוך ליום שלמחרת. לא הולכים לישון בריחוק. 

ההורים שלי ממש לא הלכו לחדר כדי לריב. וזה היה לי מדהים לראות איך רבים ואיך משלימים.

הלוואי שגם אנחנו כשיהיו הילדים לא נתווכח בכלל לעניהם.. כל כך לא עשה לי טוב לראות את הוריי מתווכחים בינהם.

אבל אפשרי בהחלט...

צריך גם כמו שכבר נאמר פה..להראות אהבה מולם ולא רק ריבים..

הרב ארוש שליט"א ממליץ להתבודד ולהתפלל על דבר שרוצים לשנות ,חצי שעה רק על עניין זה כל יום (בלי נדר).

בס"ד מנסיון ,רואים ישועות.

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

מעריך את המילים

יודע לומר נק' מפנה?

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!