ולא רוצח?
אז תראו מי אומר את זה... (לכל השדים והרוחות
)
והאויל הזה לא קולט שברגע שהחמס הופך לאויב זה מצדיק השמדה מוחלטת שלו...
זה הראש השמאלני האמיתי.
אם זה טרור אין מה לדבר איתו. אם זה אויב - כן.
וזה הויכוח האמיתי. זה שהחמס הוא אויב זה ודאי נכון. השמאל החולה מנסה לדבר עם אויבים. אנחנו - נלחמים בהם.
אבל יצא די דפוק זה שדוקא הוא אומר את מה שאמרתי.
והנה המאמר:>>
לדבר עם החמאס
א. ב. יהושע 02.12.2012 20:00
במלחמת השחרור ב-1948 הפגיזו הירדנים את ירושלים המערבית במשך חודשים, הטילו עליה מצור ומנעו מתושביה מים ודלק. בהפגזות נהרגו ונפצעו מאות אזרחים, אבל בישראל לא כינו את הירדנים טרוריסטים אלא אויב. לאחר שהושגה הפסקת אש פתחה ישראל במשא ומתן גלוי עם הירדנים שבסופו נחתם הסכם שביתת הנשק.
לפני מלחמת ששת הימים הסורים הפגיזו במשך שנים את יישובי הגליל, הרגו ופצעו רבים; בחוקת הבעת הסורית אף יש סעיף המדבר על השמדת ישראל. ובכל זאת, מעולם לא קראו הישראלים לסורים טרוריסטים אלא אויבים, ואף הגיעו אתם להסכמים, כולל הסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים.
המצרים בהנהגת עבד אל-נאצר קראו פעמים רבות להשמדת ישראל וערב מלחמת ששת הימים אף התכוונו לכך, אולם מעולם לא היה הרודן המצרי טרוריסט אלא רק אויב. אפילו הנאצים לא כונו טרוריסטים. את מעשי הזוועה שלהם הם ביצעו כשהם במדים, גלויים וחשופים, קשורים לשלטון ברור ומזוהה. הם היו האויב האכזר ביותר בתולדות האנושות, אבל לא טרוריסטים.
הגיעה השעה להפסיק לכנות את חמאס ארגון טרור ולהגדירו אויב. השימוש האינפלציוני במושג טרור, שחביב במיוחד על ראש הממשלה, משבש את היכולת להגיע להסכם ארוך טווח עם האויב המר הזה. החמאס שולט היום בטריטוריה, יש לו צבא, מוסדות שלטון ותחנת שידור. הוא אף מוכר על ידי מדינות רבות בעולם. ארגון שיש לו מדינה, הוא אויב, לא ארגון טרור.
האם זו רק סמנטיקה? לא, כי עם אויב אפשר להידבר וגם להגיע להסכמים, בעוד שעם "ארגון טרור" אין משמעות להידברות ואין תקווה להסכם. לכן יש צורך דחוף לתת לגיטימציה עקרונית לניסיון להגיע להסכם ישיר כלשהו עם החמאס. כי הפלסטינים הם שכנינו לנצח. הם שכנינו הקרובים ואם לא נגיע אתם להסכם הפרדה סביר, נוביל את עצמנו בלית ברירה לחיים משותפים במדינה דו-לאומית, שתהיה גרועה ומסוכנת לשני הצדדים. לכן הסדר עם החמאס חשוב לא רק למען רגיעה בגבול עזה, אלא גם כדי ליצור בסיס להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.
מאז פינוי הרצועה על ידי ישראל, מתגלים סימנים מדאיגים ששלטון החמאס בעזה מאבד את היכולת להבין מה אפשרי ומה לא אפשרי, והמכות הצבאיות של ישראל לא רק שלא מפכחות אותו, אלא מעצימות את התוקפנות הקורבנית שלו. איך קרה שדווקא אחרי הנסיגה החד-צדדית מעזה פרצה האלימות בעוצמה? קנאים דתיים יש בכל מקום, ועדיין לא כל שלטון קנאי חושף את עצמו כך, ללא צורך, לתגובה הרסנית של הצבא הישראלי, מהצבאות החזקים בעולם.
כדי להבין, ואולי גם לנסות לשנות את ההתנהגות החמאסית שיש בה יותר מקורטוב של יצר התאבדותי, צריכה להתקיים הידברות אמיתית ישירה אתם. וכשם ש"ארגון הטרור" של אש"ף נהפך לרשות הפלסטינית, כך גם ראוי להתייחס ל"ארגון הטרור" החמאסי כאל ממשלת החמאס.
ביסוד ההתנהגות החמאסית עומדת סתירה: מצד אחד, מפעמת הרגשה מוצדקת של גבורה ועוז רוח על שהם סילקו בלי תנאי את המתנחלים ואת הצבא הישראלי מרצועת עזה. מצד אחר, תחושת תסכול עמוקה שדווקא פעולה זו הטילה אותם לסגר עמוק, בתוך טריטוריה צרה, מנותקת לא רק מישראל אלא בעיקר מבני עמם בגדה המערבית.
ולכן, מעודדים מהצלחתם בסילוק הישראלים מהרצועה, הם מאמינים שיש בכוחם לסלק אותם משאר "האדמות הכבושות", או לפחות להכריחם להסיר את הסגר. אבל מכיוון שאין להם אמון בישראל והם מאמינים שביתור העם הפלסטיני לשני חלקים הוא אינטרס שלה, ומכיוון שהם יודעים שהיא לעולם לא תנסה שוב למשול ברצועה - במקום לנסות לשקם את עזה כלכלית, להפסיק את האלימות ולבנות חיים נורמליים (וכך אולי לשכנע את הישראלים לאפשר להם להתחבר עם אחיהם בגדה), הם בוחרים בדרך שהוכיחה את עצמה ברצועה בעבר - תוקפנות מתמדת.
למרות הפסקת האש אין לשני הצדדים הרגשה שבזאת נסגר סופית מעגל האלימות. האלמנט ההתאבדותי שמתגלה עתה ברצועה יכול להביא, בעידודה המרושע של איראן, עוד הרס ומוות. לכן יש לחתור להגיע בדרך של משא ומתן ישיר, תוך הפסקת הדמוניזציה בשני הצדדים, למתווה של הסדר בין ישראל לחמאס, שיהיה מבוסס על ארבעה עקרונות:
● הסכמת החמאס לפיקוח בינלאומי קפדני על פירוז הרצועה מכל נשק התקפי תלול מסלול.
● פתיחת המעבר בין רצועת עזה למצרים.
● פתיחת הגבול עם ישראל למעבר מבוקר של פועלים פלסטינים.
● פתיחה הדרגתית של המעבר הבטוח בין עזה לגדה, על פי הכללים שנקבעו באוסלו, כדי להתחיל לשקם את האחדות הפלסטינית לקראת משא ומתן עם ישראל, שכן הרשות הפלסטינית לא תוכל להגיע להסכם שלום עם ישראל בלי השתתפות של החמאס.
החלטות בשאלות לאומיות בעלות חשיבות עליונה מחייבות תמיכה לאומית רחבה. כך היה גם בישראל, הן לגבי יציאה למלחמה והן לגבי הסדרי שלום, וכך בקרב עמים רבים בהיסטוריה. לכן, ההידברות עם החמאס והשבת חיבורו ההדרגתי לעם הפלסטיני בגדה חיוניות כדי להספיק ולהגיע בעוד מועד להסכם על שתי מדינות לשני עמים, כפי שמקווה רוב העם בישראל, ולמנוע בכך את ההידרדרות האטית אבל המתמדת אל עבר מדינה דו-לאומית
