סוג של המשך למה שכתבת..
אבל הייתי שם.
הייתי האני הקטנה שעוצמת עיניים למה שכ"כ קרוב ומחפשת רחוק.
הייתי האני הקטנה שמנסה להידמות, להידמות לכמה וכמה דמויות. מוצאת סתירות פנימיות, ולא יודעת איך מתמודדים איתן.. מה זה בכלל?
הייתי אני שלא שמעה, בטח שלא הקשיבה למי שמארו "אל תנסי" שלא קיבלה את "הייתי שם, לא שווה לך".
הייתי הקטנה שרצתה גם. שהאמינה, או לפחות תרצה את עצמה עם האמירה "אני יעשה את הטעויות שלי. שתקו."
הייתי אני הקטנה שהגיוני שהיית נראת כמו עכשיו גם בלי מה שהיה באמצע.
אבל זה שונה.
כ"כ שונה.
כי אולי הייתי נראית אותו דבר, משדרת שדר זהה.
אבל בפנים. הפנים כ"כ חשוב!
ודווקא הקטעים הכי מעצבנים, הכי מצערים, שהכי הייתי רוצה להגיד "שילכו! מי צריך את זה בכלל? מה חשבתי לעצמי?!" דווקא אלה הם החשובים. כי הם עשו אותי מה שאני היום.
ונכון זה סיסמאות, אבל זה פשוט משקף את המציאות. צריך לנסות לשמוע..
צעירים לעולם ירצו לבדוק. אנחנו דור שמטיל ספק. צריך לבדוק כל דבר. ובאופן אישי..
ללמוד מטעויות של אחרים? לא אצליינו..
לא לעשות משו' כי מישו' אחר היה שם. נראלך?!
לחזור בי לפני מעשה כי אמרו לי. כן בטח..
ועכשיו, במבט לאחור זה היה חסר מחשבה מצידי. למה עשיתי? למה ניסיתי? למה לא נשארתי תמימה?
כי אז זה היה מה שרציתי. היה משו' שגרם לי לעשות את מה שזה לא יהיה.
גם אם היום אני לא מבינה למה רציתי, גם אם היום הסיבה נראית לי כ"כ חסרת חשיבות, זה היה. והייתה לזה חשיבות רבה.
ואם אני היום מה שאני היים, וזה חלק מהעבר שלי- כנראה זה צריך להיות שם.
ולא. אי אפשר היה אחרת!