נווד צמא ורעב פסע בדרך.
לשמחתו הוא זיהה עיירה קטנה והתקדם לקראתה.
האיש שפתח את הדלת עליה הקיש - השקה אותו בשמחה, אך לצערו השיב כי אין לו מזון עבורו וכי בשל הבצורת כמעט ואין אוכל בכל האזור.
הנווד ביקש ממנו גפרורים וסיר והחל להרתיח מים על האש.

מדי פעם הוא הכניס אבן, בחש והריח את המים המבעבעים בעצימת עיניים מלאת עונג.
המארח שצפה בהתרחשות מהצד הפך לסקרן ושאל את הנווד למעשיו.
הנווד הביט בו בפנים מאירות והשיב בחיוך גדול כי הוא מכין את מרק האבנים המפורסם שלו.
"ואיזה טעם יש לו"? - שאל המארח בהשתאות.
"טעמו כטעם גן עדן ונפשי כבר יוצאת אל המרק שבקרוב יהיה מוכן" השיב הנווד וכולו שמחה.
חשב רגע המארח ושאל "האם אתה מעוניין כי נוסיף תפוחי אדמה למרק"?
הנווד חייך ואמר כי זהו רעיון מצוין.
עוד הוא מערבב את תפוחי האדמה המתבשלים להם בסיר - והנה שכן בדלת.
השכן שהגיע לריח המרק המתמר שמע בהתרגשות את סיפור המרק המופלא וביקש להוסיף גם את מעט הבצל שבידיו למרק המתהווה ונוצר.

וכך עומד לו הנווד, בוחש ומריח - בהתמוגגות ובפנים קורנות שמחה ומדי פעם המרק מתעשר לו בתוספת איכותית ומזינה.

ניחוחות המרק כבר ממלאים חודשים את מרחבי העיירה, האבנים המיותרות כבר מזמן הוצאו מתוכו, שלטים אודות סגולותיו הנדירות נתלו בחזית הבית ועולים רבים לרגל נקבצים ומצטרפים לסוף תור הממתינים לחזות בפלא, ולשלם עבור זכות הלגימה מהמרק הקסום.

כבר מספר שבועות העיירה הפכה מוקד עליה לרגל ושמע מרקה המפורסם יצא בכל רחבי המחוז.

שליחים בהולים יוצאים מדי בוקר לכל רחבי הממלכה ומביאים מעט ממרק הכשפים לחפצים במזור ולמשתוקקים - המצפים לנפלאותיו.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....