בס"ד

כולנו טועים, ונופלים, ומתבלבלים, ועושים שטויות.

כי כולנו, בסופו של דבר, בני אדם.

הקב"ה לא ברא אותנו בתור מלאכים- אלא בכוונה, בתור בני אדם.

עשית טעות, קורה, את בת אדם

השאלה היא מה את עושה עם זה עכשיו?!

אני אתן משל-

נגיד ועשית דיטאה- שבוע החזקת מעמד- ואז בשבת אמא שלך עשתה עוגת שוקולד עם קצפת- שווה ככה, ולא יכלת להתאפק- ואכלת פרוסה. מה אנחנו, הבנות, עושות בדרך כלל? עומדות מול המראה ושופטות ומקללות את עצמנו:

"איזה רכוכית את, שבוע את לא יכולה לעשות דיאטה?" "את לא יכולה לעמוד במילה שלך?!" "איזה דבה!" "תראי את עצמך! שמנה!"- וכ"ו. אני אעצור כאן. לא צריך להוסיף

כי מה שקורה אחר כך, אחרי ששפטנו את עצמנו- אנחנו פשוט מוותרות לעצמנו- ומפסיקות עם הדיאטה לגמרי- ופשוט טורפות הכל.

אז מה יוצא מזה? במקום לרדת במשקל, אנחנו עולות, חוכמה יתרה

מה שצריך לקרות זה ההפך- אני מאמינה שאסור לנו לשפוט את עצמנו- כי אז אנחנו פשוט נזרוק את הכל.

יקרתי- מה שקרה- קרה. אם את יכולה לתקן? מה טוב-תלכי לתקן.

אבל גם אם לא- עשית טעות- מעכשיו, את אומרת לעצמך- אני רק עולה למעלה, אני לא יורדת למטה.

ב"הצלחה רבה!!!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....