שככה זה עובד.
שדווקא מתוך הרגעים החשוכים ביותר והקשיים הגדולים ביותר, דוווקא משם תבקע קרן אור, ודווקא מתוך החושך החזק - האור יראה הרבה יותר משמעותי וגדול.
בלי החושך הזה,  האור לא יהיה חזק כ"כ, ואולי אנשים לא ישימו לב אפילו להבדל.
ולכן דווקא החושך הוא זה שמעצים את ההבדל, את האור.
 

אבל כשזה מגיע הפוך...?!

אחרי אור גדול מאוד, מגיע חושך עצום!

כבר לא רוצה להגיע לרגעי האור, כי יודעת שמיד אחריו יש חושך...

מיואשת!!! נמאס לי ליפול ולקום ליפול ולקום..

סתם איזו נקודה..

שנראה לי זה חשוב שיש גם את הירידות , כי לפעמים אנחנו כ"כ ב'היי' של העלייה , שצריך איזה משו שינחית אותנו חזרה , וכאילו שנראה שלא הכל עוד מושלם , ויש הרבה מה לתקן - ואז מתחילים לעלות שוב ..

וגם כאילו הרבה פעמים זה שאנחנו חושבים שאנחנו בעליה גורם לנו לעצור במקום , ולא להמשיך להתקדם - כי כאילו אנחנו בסדר עכשיו .. ואז הירידה מאפסת אותנו , שוואלה צריך להמשיך . 

הרבה בהצלחה

הלוואי וככה זה היה...

ברור לי שאנחנו אף פעם לא מגיעים למושלמות, לסוף הדרך...

אבל לפעמים חושבת אולי כדאי להשאר בבנוניות, במקום לעלות ולרדת.

אם זה היה נפילות קטנות שרק מזכירות לנו, אז סבבה.

אבל זה נפילה ענקית, שמורידה אותך הכי למטה שאפשר, תוך שניה, ובכלל לא מצליחה לשלוט בה..

החיים מורכבים!!!! ולפעמים נמאס לי!!!

וסליחה שלקחתי את השירשור אלי...

ומשפט חמוד כדי להמחיש את זה: "החיים הם כמו אופניים בעלייה-אם לא מתקדמים מתדרדרים אחורה...!"

בהצלחה חמודה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....