דבר ראשון מזל טוב!!

וחוץ מזה.. 15 שנה.

ותראו מה קרה, עזבו רק את ה-9 חודשים [או 8, או 10]

עברו 15 שנה שבהם היצור המכוער [אל תגידי לי שתינוק בן יומיים זה דבר יפה!!] גדל, למד להכיר את עצמו, ידיים רגליים ראש.. גידל שיער, שיניים, חלה [מן הסתם], התגבר על המחלות [ב"ה], למד להתגלגל, לשבת, לזחול, ללכת, ליפול, לקום, לרוץ.

לדבר, לספור, לקרוא, לכתוב, להביא את עצמו, להקשיב, לכבד, לדרוש ועוד ועוד

מ-ל-א דברים שהספקת ב.. כמה? 15 שנה!! וואו!! איך הספקת? רק 15 שנה!! כמה שזה עצום!

אוקיי.. הנה יומולדת. מן חג אישי שכזה..

זה לא ראש השנה, נקודת זמן שכולם רואים בה משו' מיוחד [מי יותר ומי פחות..]

וזה לא איזה חג אח עם איזה עניין עמוק.

זה משו' אישי.

יש הרבה שקשה להם עם זה שבתחילת שנה פתאום כולם נזכרים שיש משו' מויחד, שכולם מקבלים על עצמם דברים, זה כאילו באופנה כזה.. "אני אשתנה"

אבל עכשיו זה אחרת, זה לא שבוע שכולם מקבלים החלטות, כולם מקבלים על עצמם, כולם רועדים מהדין..

זה יומולדת. סוג של "ראש השנה" אישי. ה-זמן לקבל החלטה. לעשות איזה חשבונפש.. מה היה ביומולדת השעבר? וואו! כמה השתנה.. הינה זה כבר ממש אחרת! וזה פי 1,000 יותר טוב! אבל פה דווקא מבאס לראות שינויי.. אוקיי, אז מה עושים הלאה?

יומולדת זה הזדמנות של פעם בשנה. לעשות משו' אישי. רק אני ועצמי. לא כי כולם עושים..

יש בזה גם משו' חזק, בלעשות משו' מעצמי ולא כשכולם עושים. זה כאילו עם יותר משקל..

לעשות משו' שבעוד שנה בעזה"י נביט אחורה ונראה, היי.. הינה יומולדת 15.. וואו! כמה השתנה

כן, מוכר, זה בהחלט שוק!

אבל צריך ללמוד לעכל אותו ואז הכל מרגיש יותר טוב...!

(בת 16 עוד מעט ומרגישה שרק לפני רגע היתה לי יומולדת 15...)

זה כ"כ כיף לראות התקדמות!!

להסתכל אחורה ולטפוח לעצמי על השכם

בהצלוחה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....