ב"ה
סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו-יורק:
אבי מורי, הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל, נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו, שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן-דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.
אבי היה כמעט בגיל שבע-עשרה, כאשר התקיימה בוורשא "החתונה הגדולה", חתונת בתו של כ"ק האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש, ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא. הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר, הלוא הוא הרבי.
ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.
כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן - הרבי - פנים אל פנים?
ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע-עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד.
למחרת החתונה, אמר לו ר' מנחם זמבה, שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו.
כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.
אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים, אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן - הרבי - ואמר לו: "הרי עוד כמה ימים חנוכה - האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"
אבי לא ידע מה לענות, והוא זוכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה. ואז החתן - הרבי - פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל-ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם. ומשום כך החידוש והכוח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך. וזה התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".
כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא ישכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר". וכשיצאו מהמלון - כך סיפר אבי - היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.
***
מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו. וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.
במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התברר לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על-ידי הצורר ימ"ש. בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי-אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב, אותו הוא לא הכיר פנים-אל-פנים - כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד - אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה, כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.
בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל, החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג-שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה, ילידת קרקוב, בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר. והיא, יחד עם אחותה, הצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה למדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלו בבית דוד אמם, הנגיד החסידי ר' קופל שוורץ, מחשובי יהודי טורונטו.
לפני הנישואין של אבי עם אמי, לקח ר' קופל שוורץ את אבי לניו-יורק, ל"יחידות" אצל כ"ק האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש, כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא. (היה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי). ר' קופל אמר לרבי הריי"ץ שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעינו הק' של הריי"ץ החל לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי בבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות.
לפני שיצא אמר אבי לאדמו"ר ריי"ץ, כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא, ואז - סיפר אבי - אורו עיניו של כ"ק האדמו"ר הריי"ץ, והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו וכיוון שאבי היה בחתונה - על-כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום. ר' קופל ואבי ירדו למטה, ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה"רמ"ש" כפי שנקרא אז - דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על-פי הוראת הרבי...
אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד, והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד, כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע, אמר הרמ"ש לאבי: "כיוון שהרבי אמר לכם להיכנס אלי - אם-כן אני מחוייב לומר לכם דבר תורה, וכיוון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיוון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת, אם-כן זה עניין של חושך הכי חזק, וזה הכוח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק. וזה התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו-יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".
אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן. והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת. וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז, במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה. והלוא דבר הוא.
***
לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי. אבי התגורר שם כחמש שנים, ואח"כ בהשתדלות ר' קופל שוורץ, עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.
במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידי סאטמר שהיו בעיר, כיוון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר. אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה. אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.
למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר - מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה חדר גם בנו, הבנים והבנות.
בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, ואבי אמר לי כי למרות שאיננו חסידי ליובאוויטש - הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי מליובאוויטש, על-כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להיכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.
אני הסכמתי בלב שלם, אבל אז התברר שזה לא כל-כך פשוט להיכנס לרבי. רק לאחרי דין-ודברים עם המזכיר של הרבי - ורק לאחרי שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חודשים להזמין תור ל"יחידות" כי מדובר ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה - הסכימו לתת לנו תור להיכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי. אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.
***
אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה יותר קרוב לבוקר מאשר ללילה. אי-שם באשמורת הבוקר. אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ופניו הק', ובמיוחד עיניו הק', עשו עלי רושם גדול. אבי נתן לרבי את ה'פתקה' כנהוג, ושם היו השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.
כשלקח הרבי את ה'פתקה' מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומן די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר". ( = אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אותכם אלי...).
אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כוח לפתוח את פיו. ובינתיים הגבאי כבר דופק בחוזק בדלת, אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב וכו'.
תוך כדי כך הרבי פתח את ה'פתקה', הביט בה כהרף עין ומיד התחיל לתת לנו ברכותיו הק' שיהיה בנין עדי עד וכו', וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: "אזוי ווי איר האט משמח געווען ביי מיר אויף דער חתונה וועט אייך דער אויבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פון אייער איניקל". ( = כמו ששמחת בחתונה שלי - השי"ת יתן לך נחת וכוח לשמוח בחתונת הנכד שלכם").
מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.
לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיוון שיש שאלה שמאד מציקה לו, האם הרבי מרשה לו לשאול. הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך) : "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך געשיקט צו מיר - מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות", ( = כיוון שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי - אני מוכרח לענות לכם כל הקושיות...) וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת, שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.
אבי פנה לרבי ואמר: "מסיבות שונות, יצא לי במשך כל השנים לחיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם, ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש. ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו', אבל בכל זאת הם הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו'. והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו', ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'?"
אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה - רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.
הרבי פנה אל אבי בשאלה: "מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?"...
הרבי לא המתין לתשובה ומיד המשיך: "אותו קנאי היה בוודאי עונה שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר "ומבשרך אל תתעלם".
וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר: "ביי דעם אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד. ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדעד איד ומבשרך אל תתעלם!" ( = אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם' !).
לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה. כידוע, נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה. מה הטעם? כיוון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך, ובכוח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך. זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון. כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. בנו יחידו של הקב"ה. וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה - מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".
אבי, שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מילות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי. כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים: פלאי-פלאים, פלאי פלאים!
***
מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס, בדרך ללונדון, ראיתי שאבי מאד מוטרד ומשהו מעיק עליו. שאלתי במה העניין ובתחילה הוא לא רצה לספר. רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי: כמה דקות לפני שעזב את הבית, בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש. הוא אמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש. רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור. ובכן, מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה. בתחילה ההורים לא כל-כך ידעו מכך כי הסתירה זאת לגמרי מפניהם. אבל לפני שבועיים התברר להם, למרבה האסון והבושה, שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ואוירה של תשעה באב. כל הנסיונות שלו לאתר אותה על-ידי קרוב משפחה בלונדון עלו בתוהו. ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס ה', ואולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.
אבי, שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בעניין זה בלונדון.
החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע-ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה - אם בכלל שייך - להתעניין ולעשות משהו בנידון. המחותן, מיד כששמע את הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי שיש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות. שמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיכול לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר "איתמחי גברא" להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.
עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה העניין דחוף, והרב גליק ביקש את הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי הם יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט היכן להתחיל בחיפושים. הרב גליק מצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.
***
אינני יודע היכן חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחד הלילות, כעבור כעשרה ימים - אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה - צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות. "יש לי הפתעה מאד טובה". המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק. כשנכנסו לביתו, ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.
לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות(...) הדולקים - אבי כמעט נפל מתעלף ארצה!... הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים: "נר חמישי של חנוכה מסמל את הכוח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו-יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון ...""מה יעשה אותו 'קנאי' אם הבת שלו תידרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן- יחיד.. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם"'...
אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו 'קנאי' את פיו נגד ליובאוויטש...
***
כשחזר אבי לקנדה הוא עשה את כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש. הוא הרגיש צורך וחובה נפשית, לאחר מה שקרה, להיכנס לקודש פנימה. אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".
רק בתשרי שלאחר מכן, בשנת תש"ם, לאחר מאמצים מרובים, הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים. אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה. וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א וייטען קוק"... ( = לחותני הרי היה מבט רחוק...).
ובכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור הוא היה אומר, שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן ראה כל-כך למרחוק - הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה: דער"שווער האט דאך געהאט א וויטען קוק"...
ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק כשנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד), ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי - באותו ערב שבק אבי חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.
(מתוך הספר "ורבים השיב מעוון")
