עכשיו שאני חודש אחרי, ולפני החזרה ללימודים ולשגרה, מצאתי קצת זמן ..כדי לכתוב סוף סוף..
אז ככה, יום חמישי היה התאריך המשוער שלי, וכמובן, אני שכבר רציתי ללדת מתחילת תשיעי, התאכזבתי לגלות שאפשר לעבור אותו
בלי שום בעיה..היינו כמעט כל השבתות לפני הלידה אצל ההורים שלי, שגרים ברחובות, לא רחוק מקפלן, כי היה לי חשוב שאמא שלי תהיה זמינה וכמה שפחות לחלל שבת אם באמת נצטרך ללדת בשבת..
מי שזוכרת, אני שאלתי פה בפורום והתייעצתי לגבי הספירת דם הנמוכה שלי, שהייתה ככה כל חודש תשיעי, ובעקבותיה הרופאה יידעה אותי שלא אוכל לקבל אפידורל ולהתכונן נפשית לזה, בכל זאת לידה ראשונה ואין לי מושג לקראת מה אני הולכת..(למרות שעשיתי קורס הכנה מעולה, חששתי מאוד..) אז אחרי שעברתי את התאריך עברתי לביקורת אצל רופא להריון בסיכון גבוה, וכל יומיים הייתי צריכה להגיע למוניטור, בקופת חולים, מה שהפך להיות מעיק מאוד, אבל לא היתה ברירה כל כך..
יום חמישי, מתחילה שבוע 41, והתחילו אזעקות (מבצע עמוד ענן התחיל), מצאתי את עצמי רצה למקלט השכונתי, לבד, כי בעלי בעבודה, ופוגשת את השכנות שמתפלאות לראות אותי עדיין בהריון, "מה את עדיין פה? את לא צריכה כבר ללדת?" ורק שתדעו, שזה הדבר הכי מתסכל לשמוע..כל כך רציתי כבר להיות אחרי..
בערב, נסעתי להתאוורר אצל חמותי, שם לא היו אזעקות וטילים, והיא שלחה אותי לשכנה שעשתה לי רפלקסולוגיה ברגליים,אולי זה יעזור לזרוז, לא שאני מאמינה בזה, אבל להזיק זה לא, ואפילו היה נעים ומדגדג
למחרת, יום שישי, בעלי ואני מתארגנים לנסוע עוד שבת להורים שלי, לרחובות, עושים קניות ומתרוצצים הרבה, ובחנות נעליים, בזמן שבעלי מתלבט איזה זוג הוא רוצה, אני מתחילה להרגיש אי נוחות ושקשה לי לשבת כי כואב לי, אבל זה עדיין נסבל, ובכלל, חשבתי לעצמי, הרי זה לא נוח כמו שכבר מרגיש לי כמה שבועות אז זה בטוח לא צירים..
הגענו להורים, נכנסתי להתקלח לשבת ופתאום הכאבים מתחילים להיות בלתי נסבלים, מין כאב בטן חזק שבא והולך ומשתק אותי לכמה דקות, ועדיין, לא חשבתי לעצמי שאלו צירים, ובגלל שכבר יצא לנו להיות במיון בערב שבת כמה שבועות קודם בגלל הגרד ההריוני שלי, לא רציתי לשמוע על לנסוע לפני שבת שוב פעם..
אבל התחיל להיות ממש כואב, כאבים שלא יכולתי להעלם מהם, ואמא שלי כבר שמה לב שאני לא סתם סגורה בחדר, ושקורה משו, אבל עדיין לא לחצה שניסע, כי תפקדתי והצירים לא היו כ"כ סדירים.
שבת נכנסה, בעלי הלך לתפילה, והצירים התחזקו ברמות, שהתחלתי להבין , כשהוא חוזר, להזמין לנו אמבולנס כי אני לא יכולה יותר למשוך בבית. הוא חזר, עשינו קידוש ומיד נסענו לביה"ח, כשאמא שלי מבטיחה להגיע בעקבותינו ברגל..(צדיקה אמיתית, מרחק של 40 דק' הליכה..). בעלי, שהתנדב במד"א פעם, התלהב כולו, והתיישב ליד הנהג, והתחיל לחקור אותו על החידושים האחרונים באמבולנס, כשאני מאחורה עם 2 מתנדבות מתוקות שתמכו בי כל ציר ונתנו לי למעוך להם את הידיים, ופרמדיק חפרן שלא הפסיק לשאול אותי שאלות שממש לא היו רלוונטיות עבורי באותו רגע..בבית חולים, בזכות שהגענו באמבולנס, הכניסו אותי ישר למיון, בלי להמתין בתור (יתרון לקחת אמבולנס ושם בדקה אותי אחות, ולאכזבתי, פתיחה 0-1!!
לצערי היא גם גרמה לי לדימום, כך שפיזית בעלי לא יכל לתמוך בי מאותו הרגע, וחיכיתי שאמא שלי כבר תבוא.
חיברו אותי למוניטור, וביקשתי להיות על כדור פיזיו תוך כדי כי לשכב בצירים זה היה בלתי נסבל..אבל המוניטור לא היה מספק, וחיכינו מלא זמן לרופאה שתחליט מה לעשות איתי. אמא שלי כבר הגיעה, עם כוחות מחודשים, וניסתה להעביר איתי את ההמתנה ברוגע ונחת, וכל ציר תמכה בי בלי תלונות. בינתיים, נכנסנו לרופאה ששלחה בדיקת דם שלי למעבדה לבדוק אולי בכל זאת אפשר יהיה לקבל אפידורל, ושלחה אותי לעשות שוב מוניטור עם שתייה מתוקה כדי להעיר את הפיצי, שיזוז כמו שהם רוצים, עם האצות דופק וכו'..
המוניטור היה בלתי נסבל, הצירים התחזקו והתקדמתי רק לפתיחה 2 
עם נשימות נכונות הצלחתי לעבור את הצירים אבל עדיין, חשבתי לעצמי, אם אני רק בפתיחה 2 וכל כך כואב לי, מה יהיה בהמשך?? ולמה זה מתקדם לאט??
זה ממש תיסכל אותי..ורציתי להתקלח, אבל לא הסכימו לי לקום עד שהמוניטור יהיה מספק..וגם זה תיסכל מאוד..
ואז הגיעו התוצאות מהמעבדה, תוצאות מפתיעות שהתברר שאני כן יכולה לקבל אפידורל!!
היינו בשוק, ואמרתי שאני רוצה לקבל עכשיו, כמה שיותר מהר, למרות שאני עדיין רק בפתיחה 2, והרופאה שלא הייתה מרוצה מהמוניטור שוב פעם, החליטה לזרז ענינים ולהכניס אותי כבר לחדר לידה..
וכך אחרי כמעט 10 שעות, של צירים שלא הובילו להתקדמות בפתיחה, נכנסנו לחדר לידה, בערך ב12 בליל שבת, קיבלתי אפידורל ברגשות מעורבים, ולאחריו פיטוצין כדי לזרז, וסוף סוף יכולתי לנוח, ובעלי ואמא שלי גם, שכל כמה זמן נכנסת אחות ובודקת, פתיחה 3, 5, 8 ובבוקר, אחרי לילה ארוך אבל יחסית רגוע שיכולתי לנוח לקראת הלידה עצמה, בשעה 8 וחצי, פתיחה מלאה!
היו חילופי משמרות והכרתי את המיילדת שלי, ברטה המקסימה, שהגיעה עם כוחות מחודשים, והחליטה לכבות לי את האפידורל כדי שאוכל להרגיש את הרגליים וללחוץ כמו שצריך, ת'אמת נלחצתי והתחננתי שלא, אבל היא הסבירה את החשיבות של העניין ועד כמה זה יזרז את הלידה, אז הסכמתי. ביקשתי גם לנסות ללדת על הצד או על שש, אבל היא לא הסכימה כי הייתי מחוברת לקטטר, ומוניטור פנימי, אז לא נותרה לי ברירה אלא ללדת על הגב.
בינתיים, בזמן שאני מתחילה ללחוץ, בעלי המתוק עשה לנו מהר קידוש בחדר לידה, ליד ברטה שכבר הכינה את כל מה שצריך ופתחה ערכת לידה. רק אז ירד לי האסימון שעוד מעט ואני אראה את הפיצי שלי באמת, והתחלתי להתרגש וגם להילחץ קצת, מה שגרם לי לעליית חום..
הלחיצות התחילו להיות יותר ויותר מורגשות, כי האפידורל כבר התפוגג, והכאב גובר, וברטה נכנסת ועוקבת אם אני לוחצת כמו שצריך, באיזה שהוא שלב אני מתחננת שתישאר איתי בחדר, כי אני מרגישה שזה קרוב ומפחדת וכו', אז היא נשארת, ומעודדת ומעבירה צחוקים עם אמא שלי, אבל לא מסכימה לי להשתתף ולדבר, כי אני צריכה את הכוחות ללחוץ, ואני קשקשנית שכמותי, מתאמצת לא לדבר (זה מה שאני עושה ברגעי לחץ,,כמו הרבה בנות בעולם..) וזהו, הלידה ממש מתחילה, היא מארגנת את המיטה לכיסא שאוכל לשכב עם הרגליים למעלה על התומכות, וממשיכה לעודד ולהגיד לי איך ללחוץ, ואמא שלי הגיבורה סובלת את הכאבים ביד שאני מועכת לה, ומעודדת ובעלי המתוק, החליט להישאר בפנים למרות הקושי, ועומד למראשותיי, מעודד ואומר מילים טובות..
ופתאום בכל הלחץ, אני מרגישה כאב מוזר בגב, שקשה לי ללחוץ יותר ולהשען, משהו קשה שמפריע, ואני נבהלת וצועקת לברטה שמשו מציק לי ממש בגב, והיא לא מבינה על מה אני מדברת, אבל בודקת בכל זאת, ומה היא מגלה שם, ספר "נועם אלימלך", שבעלי היקר החליט לדחוף לי מאחורי הכרית, ואני לוחצת והספר תקוע לי בגב.. שיהיה בריא הצדיק, אבל באותו רגע כמעט ובלעתי אותו חי..
הכאבים גוברים ואני כבר מתעייפת ואין לי כוח יותר, כבר שעה וקצת אני לוחצת ורוצה שיגמר, וברטה צועקת, הנה הראש, מרגישים ורואים אותו, אבל צריך עוד ללחוץ, קצת..ואין לי כוח, אז היא לוקחת את היד שלי ונותנת לי להרגיש את הראש של הפיצי, לעודד אותי שאני כבר בסוף,
הרופאה לוחצת לי על הבטן, מתנצלת אבל רוצה שנסיים את הלידה בלי התערבויות, ואחרי כמה שניות אני שומעת אותם צועקים, הנה הוא בחוץ, ואמא שלי מתרגשת ואומרת לי, זהו זה נגמר, את רואה אותו? ואני רואה את ברטה המיילדת מחזיקה יצור מתוק כל כך, מעוך ואדום שהוא הבן שלי!!, ושואלת אם הם, אמא שלי או בעלי רוצים לחתוך את חבל הטבור , והם כמובן מוותרים, ואני לא מאמינה שזהו, נגמר הכל, הוא בחוץ ואפשר לנוח.. לא מעכלת..אני אמא..
היא מנקה אותו מביאה לי לכמה שניות ואח"כ שואבת לו את המים שהוא בלע, מים עכורים, ומביאה אותו לבעלי שמתרגש כל כך, ואפילו קצת בוכה (והוא קצין.. להחזיק אותו בזמן שהרופאה תופרת אותי..(זה כאב בערך כמו הלידה לצערי..)
ובשעה טובה נהיינו להורים, בשבת בבוקר, בזמן שבחוץ, כיפת ברזל ליד קפלן ממשיכה ליירט טילים..
תם ולא נשלם
