עונה למה ששאלת בשירשור הקודם שפתחתי (פתחתי, והבן שלי לחץ על ENTER, ומשום מה לא הצלחתי לערוך אותו)
על להיסחב עד שבוע 43 -
את הראשון ילדתי בשבוע 41 לפי הספירה שלי, בשבוע 42 לפי הרופאים.
את השני באמצע 42 (כלומר 41+כמה ימים, לא זוכרת בדיוק כמה)
את השלישי ביום האחרון של 42.
ככה שאני רגילה לאיומי הרופאים על זירוזים.
אני הולכת לעשות מעקב, וב"ה עד היום הכל היה בסדר. אז זה נראה לי לא הגיוני לזרז. זירוז כמו הרבה התערבויות רפואיות הוא דבר מבורך כשהוא נצרך באופן מוחלט. אך הוא גורם לסיכונים שונים לאם ולעובר, ולכן כשזה לא ברור שהוא נצרך צריך לדעתי להמנע מכך. ובודאי שלנסות קודם כל זירוזים טבעיים. בלידה הקודמת - היה לי תור ליום הלידה לרפלקסולוגיה כדי לזרז, אבל לא הגעתי אליו כי הלידה התחילה לפנות בוקר.
הפעם גם ביום האחרון של 42 לא ילדתי. יום למחרת הלכתי לביקורת. לפני כן התקשרתי לשאול אם הם עושים בדיקות בשלב הזה. האחות ענתה שבשלב כזה אני צריכה לעשות זירוז. עניתי שאני מחליטה, ואני לא עושה זירוז אם כל המדדים בסדר, ואני שואלת אם הם נותנים את השירות של הבדיקות או לא. האחות ענתה שכן, אז באתי.
הגעתי למרפאה. האחות שקיבלה אותי הסתכלה עלי ובחיוך מתקתק אמרה לי: "הוא לא ייצא לבד, את צריכה לעשות זירוז" 
עשיתי את הבדיקות שהיו כולן מאוד תקינות (היה המון מי שפיר לדוגמא, השילייה היתה במצב 2-3 ולא במצב 3 שהוא צפוי בשלב זה ומצב מתקדם יותר של השילייה). ואז הגעתי לרופא.
הוא היה נחמד מאוד לכמה רגעים. ואז הוא הסתכל על הדפים. שאל באימה אם זה טעות התאריך. כשעניתי שלא, הוא צעק עלי שאני צריכה להיות בבית חולים ולעשות זירוז. ושהעובר שלי יכול למות כל רגע. ביקשתי שיסתכל על הבדיקות, רציתי להבין למה הוא יכול למות כל רגע אם הכל כל כך תקין. האם זה באמת יכול להיות מיידי, האם אין סימנים שאני יכולה לשים לב אליהם. מהם הסיכונים. כמה עלה אחוז הסיכון ביחס לקודם, אבל לכל השאלות האלה הוא לא היה מוכן לענות. הוא לא היה מוכן להסתכל על הבדיקות. הוא צעק עלי שהוא לא מוכן שאני אבוא יותר לעשות שם בדיקות.
יצאתי משם מתוסכלת. איפה אני יכולה לקבל מידע מה הסיכון? ואיפה אני עם המדדים המסויימים שלי ביחס לסטטיסטיקות? עשיתי טלפונים, והבנתי שקשה לקבל מידע, כי כמעט כבר לא קיימים מקרים כאלו, כי מזרזים. זה היה נראה לי מוזר. התבדחתי שהעובר שלי לא עבר את הקורס של הרופאים, הוא לא יודע שהוא "אמור" כבר לצאת. ואולי באמת זה לא זמנו לצאת? חז"ל אומרים שאין ימים טובים לאדם כמו הימים ברחם אימו (ציטוט לא מדוייק). ואני מכירה גם מקרה של סבתא אחת שילדה בחודש 11 בלי בעיות. האם זה בכלל בסדר לזרז, אם זה לא הזמן?
התקשרתי גם למכון פועה להתייעץ איתם, לא יכלו לענות, וחזרו אלי אבל לא חשבתי שהשיחה הלא מזוהה בממתינה זה הם, ואז כבר הם היו סגורים. (יום אחר כך הם חזרו שוב, אמרתי שכבר לא רלוונטי - כי כבר ילדתי 
)
היה לי קשה לקחת את כל האחריות על עצמי (יחד עם בעלי), מבלי שהמערכת מגבה זאת. מצד שני לעשות זירוז זה היה לא אחראי לדעתי. זה היה יום לא פשוט, לא היה נעים לשמוע דברים כל כך בוטים מהרופא. לחשוב שאולי הוא ימות כל רגע, בגללי, כי אני לא עושה זירוז. מצד שני אני יודעת שהרפואה היום היא רפואה מתגוננת. אף אחת לא תבוא בתלונה לרופא למה הוא זירז, ובסוף זה הסתבך. אבל כן יבואו בתלונה למה הוא לא הפנה לזירוז וחו"ח קרה אסון.
הקשבתי כל הזמן לתנועות, והמשכתי לחפש מידע. פתחתי גם דף בקשה למידע באתר 'באופן טבעי'.
זה היה נר שלישי של חנוכה, ובשתי ההדלקות הקודמות לא הייתי פנוייה לשבת ברוגע בגלל דברים שונים. הפעם, דווקא עם כל הלחץ הצטרפתי לבעלי ולילדים לשולחן חגיגי, והוצאתי את הגיטרה. כבר הרבה זמן לא ניגנתי אבל ב"ה הידיים יודעות לעשות את שלהן ושרנו יחד שירי חנוכה. היה קסום, משפחתי ומחזק.
ד.א. כמה ימים לפני הלידה עבדתי קשה מידי בבית, וקיבלתי בתמורה כאב גב חזק מאוד. אז עשיתי שני טיפולים לגב ולזירוז ביחד - יומיים לפני הלידה עיסוי עם שמנים מזרזים, ויום לפני הלידה רפלקסולוגיה. אחר כך הגב כבר די השתחרר. באותו יום גם קבעתי תור לדיקור למחרת שאליו כבר לא הגעתי.
אז באותו יום שהייתי במרפאה, אחרי שהילדים הלכו לישון, התחילו צירים שהתפתחו ללידה, ולכן ההתלבטויות נגמרו...
אבל מכיוון שאני רואה שאני נוטה ללדת בתאריכים האלו, אני מתכוונת בלנ"ד לברר בצורה יותר מסודרת את העניין הזה, ובעז"ה הלוואי שנזכה לעוד הריון - אם אראה שנכון שכך, אז להתחיל זירוזים טבעיים מוקדם יותר.
לגבי להיסחב מבחינתי - היה לי משהו מוזר, מתחילת ההריון סבלתי מכאבי גב, ודווקא לקראת הסוף לא (חוץ משלושת הימים האחרונים). רוב ההריון הרגליים שלי היו נפוחות, ודווקא בסוף לא. הייתי מאוד חיונית בסוף, מלאת אנרגיה, עבדתי בלי סוף בבית, מיינתי ניירת, עשיתי סדר פסח, ניקיתי, קניתי דברים חסרים, הכנתי הרבה אוכל למקפיא, ועוד... כתוצאה מזה אף הייתי בכושר תנועתי מעולה, שהיטיב איתי בלידה. כך שמבחינה פיזית לא היתה לי בעיה.
מבחינה נפשית - לא ציפיתי ללדת הרבה קודם. וגם זה נראה לי דבר שקשור לאופי. מבחינתי זה היה כמו שבתיכון הודיעו פתאום שהמורה חולה והמבחן מבוטל - זה היה המבחנים שהכי הצלחתי בהם, כי לפני לא כל כך למדתי, ואחר כך קיבלתי עוד זמן מתנה ואז כבר הספקתי לסיים להתכונן ובאתי מוכנה למבחן. גם עכשיו, היה לי רשימה של תכניות וב"ה הספקתי את רובן. וכל יום שנוסף ניצלתי אותו. כך שגם מהבחינה הזאת היה קל.
מה שכן היה קשה זה החל מכשבוע לפני הלידה, כשהתחילו צירים קצת יותר חזקים ממה שהיה בחודשים לפני כן, וזה בישר מבחינתי על התקרבות הלידה - ומאז סידרתי כל יום סידור ללילה ולבוקר. זה קצת העיק, כל יום להתקשר שוב לכמה בנות שקבעתי איתן שיבואו בלילה, לבשר שוב שעוד לא ילדתי, ולשאול אם היא תוכל היום...
יום אחרי הלידה ביקשתי להשתחרר מוקדם. השחרור המוקדם של עין כרם הוא לאחר 36 שעות (אם רוצים אפשר לצאת גם קודם, אחרי חתימה על זירוז). אבל בגלל שהתינוק שלי היה גדול (נולד כמעט 4 קילו) הנוהל הוא שהוא צריך להישאר למעקב סוכר 48 שעות. זה בגלל שתינוקות יורדים בדרך כלל 10% ממשקלם. ואז 400 גרם זה משהו שעלול להוריד מידי את הסוכר בגוף ועלול חס וחלילה לגרום לבעיות מנטליות. את כל זה לא הכרתי לפני הלידה וזה הוסבר לי בבית החולים. אז הוא היה במעקב סוכר בבית החולים ואני לא הצלחתי לנוח, והרגשתי איך שהחלב מתחיל להתמעט, ידעתי שזה בקלות משפיע אצלי. אז ביקשתי להשתחרר. הרי הסוכר מגיע לתינוק כתוצאה מהחלב, ואם לא אנוח לא יהיה חלב, ואז עלולה להיות בעיה עם הסוכר. ומכיוון שכל הבדיקות היו תקינות, נראה לי שהכי חכם כבר לצאת. ומקסימום אם זה באמת נדרש אעשה בדיקה למחרת במרפאה לוודא שהכל בסדר. כשאמרתי זאת לרופאים - רופא אחד שתק, זאת היתה נראה לי שתיקה של הסכמה, שהוא לא יכול להביע בעל פה כי זה בניגוד לפרוטוקולים. רופאה אחרת הציעה שאני אתן תמ"ל, וכשאמרתי לה שראיתי מחקרים שמראים שתמ"ל עשוי לפגוע בהנקה, ושהנקה זה הדבר הכי טוב לתינוק, גם היא שתקה.
וכך מצאתי את עצמי שוב תחת איומים. הייתי צריכה לחתום על מה שנאמר לי גם בעל פה - שהוא עלול להיות בסכנה לדברים שונים ביניהם פרכוסים ואף מוות. חתמתי ויצאתי.
תוך פחות מיומיים לקחתי את האחריות על הבן שלי ובחרתי בחירות מנוגדות לרופאים, כשלפיהם אני עלולה לגרום חו"ח למות העובר/תינוק, אך במקביל לקחתי אחריות רבה לתוצאות של ההמלצות שלהן, שהיו עשויות לפגוע בו.
יום אחר כך בדקנו את הסוכר במרפאה, היה תקין, והיה ברור שכך יהיה... שעתיים אחרי שהגעתי הביתה הלכתי לישון ל-6 שעות רצוף, הפסקה שעתיים ואז עוד 6 שעות רצוף. והוא ינק חבל על הזמן. עד כדי כך שכשהגעתי הביתה הילדים שאלו למה הבטן עדיין גדולה, ובבוקר הבטן כבר היתה קטנה...
(הציעה זאת כשהסברתי את הסירוב לאשפוז בכך שאני לא מצליחה לנוח, ומתחיל לרדת לי החלב). וגם שלפני זריקה נותנים גלוקוז במקום הנקה 
(אמרה האמא של...)