ים .
הגלים מתנפצים בשקט על החול .
השמש צורבת , פוצעת אותי עם קרניה .
הציפורים מצייצות .
צדפים נידפים לכל עבר .
החול מנצנץ .
הכל נראה מושלם . אפילו , יותר ממושלם .
אני יושבת על החוף . רגליי שלובות .
ידי מונחות בצידי הגוף , בחוסר מעשה .
שערי פזור , הרוח מעיפה אותו .
עיניי בוהות לעבר האופק הרחוק . לעבר נקודה דמיונית .
ריקנות וכאב שוררים בתוכי . פוצעים אותי מבלי לרחם .
והלב ... כבר הפסקתי לעקוב אחריו . לא רוצה להרגיש אותו .
כואב לי להיכנס אליו .
יש בתוכו יותר מדי פצעים שלא הגלידו . ודם חם שלא התקרש .
רוצה לרוץ . לברוח מהכל . לפתוח מציאות חדשה .
אבל כבר מזמן הפסקתי להקשיב לרצונות שלי .
נותנת לכאב להמשיך לחלחל לתוכי . והוא ממשיך ומתקדם לעבר מקומות נדירים ,
בהם עוד לא ביקר .
אין לי שביל . אין לי דרך . מפחדת להתקדם .
מפחדת מהמציאות השחורה . הלא צפוייה .
מפחדה להיתקל בעוד כאבים וקשיים .
מפחדת מעצמי .
תקועה בדרך השחורה . בדרך התעבות והשקרים .
הרגשת בדידות זועמת בתוכי .
רוצה חיבוק , אך מפחדת לבקש .
רוצה אהבה , רוצה תמיכה ,
אך הפחד סוגר על זה .
ב'הצלחה גדולה! אין לי מה לומר...
זה כ"כ נוגע,כ"כ אמיתי,כ"כ אני..
