ככל שגדלים הפרסקטיבה משתנה, נהיית רחבה ובוגרת יותר. ככה שהראיה על העבר משתנה, ובד"כ דברים נראים פחות נוראיים מאיך שהם נראו לנו אז [כנ"ל דברים טובים, פתאום זה נראה פחות משמעותי וכו'..]

אבל כן, יש גם לזמן עניין [ז"א, גם אם מיד אפשר לראות מה הלך, יש ראיה בוגרת.. עדיין, הזמן כן עוזר להתרחק. במיוחד אם במשך הזמן מסגלים "רחוק מהעין רחוק מהלב"]

ותודה ומי שעזר לי ללטש את האבחנה הזאת [ועוד כמה]

יש דברים שאדם בגיל 15-16 חושב שהם עוצמתיים במיוחד.

ולאחר 5 שנים במבט לאחור הוא מבין שזה לא באמת היה כל כך עוצמתי.

לעומת זאת- כשאדם בן 40, ועובר עליו משהו חמור- סביר להניח שהוא יכול לנתח אותו בצורה נכונה ושקולה, ולא לנפח אותו עם הרגשות (דבר שבהחלט קורה המון בטווח הגילאים 14-18...) לכן סביר להניח שהמצב לא ישתנה בצורה דראסטית לאחר 5 שנים.

מתוך "ההוביט", משחק החידות של גולום ובילבו, החידה האחרונה של גולום:

"את הכל הוא בולע בחמדה

חיות ופרחים ועופות השמים

הוא נוגס בברזל ואוכל בפלדה

אבנים הוא טוחן וגומע כמים

מלכים הוא מפיל, מחריב הוא ערים

שאולה מוריד הוא הרים אדירים"

הוא לא מרפה הכל, הוא פשוט מעלים, בולע, מחריב, מוחק...

יש דברים שהשכחה היא המרפא - אך יש דברים שלא...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....