והסוף לא רחוק. זה צום ממש קצר.

תכל'ס צודק, גמאני לא כל כך מרגיש שהצום משפיע עלי....

צריך יותר להכניס למודעות של עצמנו את ה"למה" שאנחנו צמים... שנזכה..

זה שאתה לא חיי חיים רגילים כלומר לא אוכל ולא שותה זה כבר לא עוד יום וזה משהו חריג וזה גורם לאדם לחשוב למה זה ככה ומה מיוחד ביום הזהץ...

הצום?

זה שקשה להתחבר אין פירושו שלא צריך להשתדל.

בס"ד

וברגע שאני מתחברת יותר מידי זה כבר הופך לממש משהו מפחיד [סיוטים וכאלות] אז מבחינתי זה כמה שיותר להדחיק אבל לא יותר מידי..

אבל כן לפעמים חושבים כילו תכלס למה אני צמה ואז קצת מבינים יותר..

אבל אני לא ממש חושבת שצום זה ה שיגרום לבנאדם להבין ולחשוב יותר על מה שהיה..

אין מה לעשות..

היה טקס כזה שחיבר אותי יותר לזה שזה יום הקדיש הכללי.. והשואה וזה..

וגם באמת על זה הרבה יותר קל לי להתאבל.

אבל מהשניה שנגמר הטקס החיים שבו למסלולם.

אני בכללי לא ילדה רעבה ככה שצומות לא משחקים אצלי

ולא הרגשתי שום אבל מיוחד על החורבן..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....