וואי. כמה שאני אוהבת אותך.

ו.. אם בשורה המודגשת, כמעט בסוף, התכוונת גם אלי, אז אני שמחה ואם לא, אז השתדלתי.

בתור מדוכא מטופל - חותם על כל מילה פה. כל הכבוד לך!!! .

1). רוב הדיכאונים זה בגלל עצם ההכרה במצב הזה כמצב נורמלי בעולם ולכן יש יותר ויותר מדוכאים כי זה כבר לגיטימי מאד ולכן האחוזים גובהים (לא רק בגלל זה אבל גם..)

2). בדר"כ אדם מדוכא יחסית צריך לשלוט בעצמו ברוב הדברים, אם הוא לא שולט זה אומר שהמצב מעבר לדיכאון הסטנדרטי. [לא מדברת על פה ושם לאבד קצת עשתונות זה קורא לכולם... אבל אם זה באופן יותר תדיר אז...]

3). אני מבינה בזה יחסית. לא סתם יש לי דעות שונות משל הרבה אנשים בנושא, זה כי אני מכירה אותו מכמה וכמה מקומות ואלה המסקנות אליהן הגעתי.

וכן אפשר להתגבר על דיכאון אם רוצים ברוב הפעמים, ויש פעמים שכן האדם צריך להבין שאם הוא לא יחליט לצאת מהדיכאון הוא יהיה תקוע בו לנצח וצריך לדעת מתי להגיד לו את זה ומתי לא. אבל לא לא להגיד בכלל.

4). יש רמות של דיכאון. לכן אי אפשר להכליל בזה כלום.... אנשים בדרגת דיכאון נמוכה הם לא כמו אנשים בדרגה גבוהה ולכן ההתייחסות שונה מאחד לאחד (ולכן גם לא לקחת את דבריי כהכללה כוללת לגמרי...).

5). גם בנאדם מדוכא צריך לדעת לקחת אחריות על עצמו ולא צריך לזרוק הכל על החיים "אני מדוכא אז תעזבו אותי" ועוד כל מיני כאלה... כי ככה בחיים אי אפשר לצאת מזה!!! רק בשבילכם- קחו אחריות על עצמכם! ואל תאשימו הכל על אחרים ועל זה שלא יודעים איך להתנהג איתכם (אלא אם אתם רוצים להשאר במצב של הדיכאון)

שיהיה המון המון ב'הצלחה נשמה מדהימה!!!

היי חזקה!

מסכימה עם כל מה שכתבת!

בע"ה נצליח!

ב"ה

את נוגעת בכמה נושאים שקשורים אחד לשני אבל שונים.

(חוץ מזה שאפשר לפתוח דיון מעניין איפה עובר הגבול בין הפרעה נפשית לבין מידות שצריך לעבוד עליהם)

בקצרה, יש תופעה שנקראת דכדוך

ורוב האנשים נוטים לכנות אותה דיכאון (בטעות)

זה תגובה טבעית ורגילה שמופיעה אצל כל אחד מדי פעם

בעקבות דברים מסוימים וחולפת כעבור זמן

ועם זה באמת אדם יכול להתמודד לבד.

(זה כמעט ציטוט מהמקור בויקיפדיה, אם את רוצה תעייני שם להרחבה)

ויש דיכאון.

דיכאון זה הפרעה נפשית.

נפוצה.

וזה לא עובר לבד.

יכול להיות שבבסיס זה נובע באמת מחולשה.

מזה שבן אדם לא מתמודד עם הבעיות שלו.

וזה אולי באמת באיזה שהוא מובן בעיה ואשמה של האדם.

וחוסר התמודדות.

אבל ברגע שאדם נמצא בדיכאון קליני.

זה לא משנה.

הוא צריך טיפול כדי לצאת מזה,

וטיפול זה דרך התמודדות.

ואגב, חוסר שליטה, הכוונה לדעתי היא לא שהאדם לא מודע למה שהוא עושה, אלא שהוא לא יכול למנוע את הדיכאון

ולצאת ממנו לבד.

אה, וזו דעתי בנושא. 

(ע"ע דיון דומה בנסיו"פ)

חקרתי את הנושא לעומק. קראתי המון מאמרים וכו..

זה נושא מאוד מורכב!

כמו שע(א)לומה אמרה- יש הרבה רמות לדיכאון.. ולכן שום דבר הוא לא מדוייק..

ואני יודעת מה ההבדל בין דידכוך, לדיכאון.

כל מה שאמרתי מכוון לאנשים בדיכאון מאובחן.

למשל לי יש דיכאון קלני..

ב"ה

ולגבי מה שאמרת בפתיחת השרשור את צודקת לחלוטין.

לא כ"כ מסכימה עם השאלה בכלל.

גם כשזה הפרעה נפשית, זה המון המון עבודת המידות!

זה תלוי בעוד דברים שמשפיעים עליך, אבל עדין זאת עבודה ענקית שלך..

כמו שע(א)לומה אמרה- גם מי שחולה, צריך להיזהר לא להשליך הכול על המחלה.. נכון, היא מקשה מאוד את הדרך, אבל עדין זה עבודה שלנו- בעזרת אנשים כמובן, והטיפול המתאים (תרופות, פסיכולוגיה ועוד..).

להסיר אחראיות לא יעזור!!

היו זמנים שימים שלמים הייתי יושבת וקוראת כל מה שקשור לנושא בדרך כזאת או אחרת.

ב. לא מדברת פה על דיכדוך שזה באמת כל אחד עובר.

אלא על דיכאון! ההפרעה הנפשית הנקראת דיכאון!

זה לא עובר לבד. זה עובר עם עבודה. והפסיכו' והפסיכי' לא באמת עוזרים.

זה פשוט נותן צומי ולכן זה עוזר. והכדורים מכניסים לך לראש שזה עוזר אז זה עוזר. זה סתם מרעיל וגורם לאנשים להיות תלויים בכדורים ואם אין כדור אז לא צריך לשלוט בעצמי כי אין לי כדור.

טיפול זאת דרך התמודדות אבל לא נכונה לדעתי. וכן אני יוצאת כנגד כל המחקרים!!! 

הדיכאון נהיה נפוץ בדיוק כי הפכו את זה למשהו הגיוני אז כל בנאדם שנופל לדכדוך אומר אה טוב אני אכנס לדיכאון סופית מזניח ת'צמו ואת נפשו כי ככה אני אוכל ללכת לטיפול ולא אצטרך לעבוד.

בדיוק בגלל זה מתגברת תופעת הדיכאון (זה אחד הגורמים! יש עוד כמובן..)

ואת זה צריך למגר! לתת לאנשים להבין שלא דיכאון זה לא הדבר הלגיטימי להפסיק לתת לזה לגיטמציה במקום הלא נכון!!! ככה יהיו פחות מדוכאים.

אבל אפאחד לא יקשיב לנערה בת פחות מ17 ש"מבלבלת" ת'שכל אז ככה זה ישאר ורק יתגרע.

אני את שלי - אמרתי. לפחות במסגרת המצומצמת הזאת. ותתווכחי איתי עד מחר אני מכירה מקרוב דיי והותר אנשים עם מחלות נפש/הפרעות נפשיות מסוגים שונים וההשפעות שלהן והדרכי התמודדות וכל מה שקשור.

אני גם יודעת מה זה להיות בדיכאון ומזה להיות בדכדוך.

אני גם יודעת מזה פסיכו' ופסיכי' מכמה מקומות ואנשים. אני מכירה את הנושא הזה מהמון כיוונים ואנשים ומקומות.

שיהיה ב'הצלחה בכולופן.

ב"ה

אני לא מתווכחת איתך.

זו דעתך, וזכותך להחזיק בה.

(למרות שאני מסופקת בתועלת שאפשר להשיג מהגישה הזאת, אבל זו כבר דעתי )

את דעתי אמרתי, והיא לא השתנתה.

ובקשר למשפט הזה (ציטוט שלך) -

"הדיכאון נהיה נפוץ בדיוק כי הפכו את זה למשהו הגיוני אז כל בנאדם שנופל לדכדוך אומר אה טוב אני אכנס לדיכאון סופית מזניח ת'צמו ואת נפשו כי ככה אני אוכל ללכת לטיפול ולא אצטרך לעבוד."

עניתי בתגובה הראשונה שלי.

והערה קטנה: אני לא חושבת שזה נכון לקבוע עובדות בלי ידע קודם/הוכחה.

המון הצלחה גם לך

וידע יש לי יותר ממך כמעט בטוח. הוכחות יש לי לא בעודף אבל יש.

ב"ה

וזה די חסר תועלת.

לא באה להתווכח, רק לומר מה אני חושבת מהמקום שלי... באמת ממה שאני מרגישה ועוברת..

אף אחד לא בוחר להיות בדיכאון, ואף אחד לא רוצה להכניס את עצמו למקום הזה. הפוך- לרוב לא מסכימים להכנס להגדרה הזאת.. והטיפול זה לא דבר כיף- בכלל! לא הכדורים ולא הפסיכולוג.. ולא עושים את זה לכיף, כדי לקבל צומי. ממש לא!!

ברור שזה לא עובר לבד, וזה דורש המון עבודה!! וחלק מהעבודה הזאת זה לפנות לטיפול. זה גבורה!

כשאת בתוך זה, את רוצה כ"כ לצאת מזה, לקוםולעשות, אבל לא מוצאת את הכלים לעשות את זה.

והטיפול עוזר לך למצוא את הכוחות שנמצאים בתוכך. משתדל לפחות.

איך שלא נסתכל על זה- זה עבודה שלך! הטיפול הוא לא קסם, שמעביר ועוזר להכול, ממש לא!

הוא מביא אותך למקום שאת מסוגלת לעבוד בעצמך, כשאת יכולה להתחיל להתרומם..

תנסי להסתכל על זה כמחלה רגילה. מקבלים כדורים וטיפול רפואי ושעוזר ונותן לגוף את האפשרות להילחם עם החיידק שתקף אותו.. ללכת לרופא זה לא בריחה- זאת ההתמודדות!!

רק טוב תמיד!

זה בתת מודע. ואני יודעת שזה לא כיף אבל זה מרגיש כאילו זה סוג של פיתרון. (בתת מודע!!!)

זה דורש עבודה, וללכת לטיפול זה בהחלט גבורה אבל לא מלכתחילה!!! זה רק כי כבר אתה במצב הזה אז לך לטיפול.... 

אחרת לא תצליח באמת לצאת מזה אבל לא מלכתחילה וזאת הנקודה!

מי אמר שאם לקיחת כדורים אחרים אני מסכימה? אני חושבת שבחלק מהדברים כדורים זה סתם חרטא גם במחלות פיזיות. ויותר מכך זה מממכררררררררררררררררררררר.

זה לא בריחה זה התמודדות אבל לא מלכתחילה, היה עדיף להתמודד לפני ולא להגיע למצב הזה!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....