בעזהי"ת

הם הגיעו כולם נרגשים ושמחים מלווים במשפחותיהם (לחלקם כבר 3 ילדים), היו שם רבים.
דני הספורטאי, מושיקו החברמן הנצחי, דליה השקטה, מירה שתמיד התנדבה לעזור בכל משימה, אייל, יוסי, אלי - כמעט כולם.
בידי מושיקו היה הבקבוק ובו הפתקים שטמנו בסוף השמינית - אז, לפני שכל אחד התפזר לדרכו בחיים, זה לצבא וזה לישיבה וזו לשירות לאומי.
כל אחד כתב אז מה הוא חושב שיהיה בעוד 10 שנים, מה יעשה ובמה יתרום לעם.
זה היה בקומזיץ אחרי הבגרות האחרונה.
דניי הקומונר נתן לנו אז שיחת מטיבציה על החשיבות בתרומה לעם ישראל - השליחות העומדת על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו, איש איש, אמר, באמצעות כשרונותיו ויכולתו, עלו והצליחו, אני מאמין בכם..
היה זה רגע התעוררות מיוחד. ישבנו מרוכזים כל אחד בפתק שלו - הטמנו הכל בבקבוק ושכחנו...

10 שנים עברו מאז, ישבנו במעגל כולנו - כמו אז, רק גדולים יותר, מיושבים יותר..
היינו מסוקרנים מעט לפתוח ולהיזכר אילו חלומות היו לנו אז בתור נערים.
דוד התנדב ראשון לפתוח את הפתק שלו - הוא חלם להיות ר"מ בישיבה תכונית, היום הוא עורך דין, "דברים השתנו בדרך" אמר והעביר את תורו הלאה.
אחר כך פתחו כולם, מירי ואהוד, יוסי ואייל, עשו השוואות בין מה שחשבו למה שהם היום -
כאלה שחשבו לשרת בקבע ומצאו את עצמם מהר מאוד באזרחות, והיו עוד אחרים ששינו תוכנית במאה ושמונים מעלות.
האווירה היתה טובה, היה כיף להיזכר בימים ההם, לראות עד כמה התגשמו החלומות ומה השתנה..
ואז הגיעו למושיקו, סוף סוף למושיקו, במושיקו תלו הכל תקוות, הוא היה המנהיג הבלתי מוכתר של השבט, טיפוס כריזמטי, ראשון לכל משימה.
אני זוכר איך הוא ארגן באמצע הלימודים אוטובוס - "חברה, יורדים לימית להילחם בנסיגה, לעזוב הכל ולבוא" - וכולנו באנו.
שנתיים ריכז בסניף - כשלא היה מישהו אחר שייקח את העניינים בידיים, הרים פרוייקטים, היה ראשון לפעול.

בהיסוס מה פתח מושיקו את הפתק (זאת אני יכול לומר במבט לאחור), היה כתוב שם באותיות של קידוש לבנה נלהבות, של בן נעורים: "אני מושיקו, אהיה היכן שהעם יצטרך!
בצבא - אני רוצה להיות קצין ולהשפיע על חיילי, אגור בעיירת פיתוח - חשוב לי להקפיד על אופיה החברתי של המדינה.." 
את השאר אינני זוכר במדויק, אבל הצליל של הדברים היה דומה - לפעול..לעשות..לתקן...
ניכר היה שמושיקו היה רוצה שיחלפו על פניו וימשיכו הלאה, תחת זאת השתררה דממה.
כולם הביטו במושיקו - לבוש בחליפת עסקים אנינת טעם, כשקרסו הולכת לפניו, הפלאפון נמצא בעמדת הכן לכל קריאה הקשורה בעסקיו הפרטיים המשגשגים...
דווקא דני השקט - העז להפר את השתיקה ולשאול: "נו.. מושיקו, קצונה, עירת פיתוח - לאן הלכו האידיאלים?
רק לפני כמה דקות סיפרת כיצד השגת פטור ממילואים, מה נשאר מהפתק - האמנם רק חלום?"
"עזבו" אמר מושיקו בחיוך מאולץ, "היינו ילדים אז, מה הבנו מהחיים, היינו תמימים, חשבנו שהעולם הוא חלום שנוכל לשנות אותו.
החיים משנים את הבן אדם, אי אפשר להישאר כל החיים בגיל 18, היום אני מסודר וזה מה שחשוב, אידיאלים זה טוב כשצעירים.."
הערב עוד נמשך, היו שהגיבו אחר כך על דברי מושיקו בהסכמה, בבדיחות, היו שהביעו התמרמרות קלה - בסה"כ העניין הוחלק.

אני יודע מה חשב מושיקו באותו ערב: על מה שעבר עליו ב-10 השנים.

אני יודע שלי היה קשה להירדם...

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....

אני חייב להרגע קצת מהמתח מי יכול לעזור ולשלוח קישורים בדרייב לאחד או כולם מהנ"ל יבורך:

ג'ייסון בורן (סדרת סרטים)

חטופה

אינדיאנה ג'ונס

ג'יימס בונד

מת לחיות

רמבו

שליחות קטלנית

משימה בלתי אפשרית