ב"ה 
הלילה ומחר, מציינים בכל רחבי העולם את כ"ד בטבת, שזהו יום הסתלקותו ה-200 של רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ומחבר ספר התניא והשולחן ערוך. 
מאחר שביהדות ישנה משמעות רבה למספרים שהיא הרבה מעבר לעניין ה"סמליות" בלבד - לכן בוודאי שישנה משמעות עצומה ביותר לכך שאנו מציינים, ממש בשעות הללו, מלאות מאתיים שנה להסתלקותו של מי שגילה לעולם דרך חסרת תקדים בעבודת ה´ בכוחה ובעוצמתה האלוקית; דרך שמשמשת כתרופה רוחנית לכל החוליים הרוחניים של תקופת "עקבתא דמשיחא" מחד, ובד בבד נותנת לנו טעימה מהשפע האינסופי שיתגלה לנו לעתיד לבוא בתורה כאשר נזכה אז ללמוד את סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. 

תיאור יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן נדפס לפני כמאה וחמישים שנה בספר ´בית רבי´ המביא את תולדות חייו באריכות, ועתה נספר בקצרה את הנעשה עם רבינו הזקן בסוף ימיו ותיאור יום פטירתו: 
אחד העניינים הבולטים בשנותיו האחרונות של אדמו"ר הזקן קשור למלחמה שפרצה בין נפוליאון לבין הממלכה הרוסית. מיד עם פרוץ המלחמה, גילה רבינו הזקן את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל אמנם ליהודים מבחינה גשמית, אך לעומת זאת מבחינה רוחנית עלולה להתרבות המינות וההפקרות רחמנא-ליצלן. אשר על כן עשה אדמו"ר הזקן את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי, ומיד לאחר שצבאו של נפוליאון פלש לרוסיה ביום י"ד תמוז בשנת תקע"ב (1812 למניינם) – שלח רבינו הזקן כמה מהחסידים על מנת שייצאו לבצע משימות ריגול עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי (והמפורסם שבין החסידים שיצאו לרגל היה הרה"ח ר´ משה מייזליש). 

האדמו"ר הזקן פנה באיגרת קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם. רבינו הזקן סיים את איגרתו במשפט, וזה לשונו: "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להניצחונות הזמניות של השונא, כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיה"! 

אדמו"ר הזקן לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר ליאדי, וזאת לכל לראש בכדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו ליאדי, ציווה אדמו"ר הזקן על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית! היה זה ביום שישי, כ"ט מנחם-אב, ער"ח אלול שנת תקע"ב. אדמו"ר הזקן ביחד עם בני ביתו ועימם כשלוש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות רבה את העיר ליאדי, אשר היתה נמצאת בסכנת פלישה מיידית של צבא נפוליאון. 

בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם אדמו"ר הזקן לקחת את כל כלי הבית עימם, גם את מיטותיהם ושולחנותיהם. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזשהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים שני נעלי-בית בלויים, ורבינו הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו!

זמן קצר לאחר עזיבתו של אדמו"ר הזקן את העיר ליאדי, הגיע לשם נפוליאון בעצמו כשהוא מלווה באנשי חיל, ומיהר אל מקום ביתו של אדמו"ר הזקן. משראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש אשר התפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של אדמו"ר הזקן הוא כבר לא יוכל להציל דבר, פנה נפוליאון לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר חפץ כלשהו של אדמו"ר הזקן כגון מטבע, כלי מסויים וכדומה. נפוליאון, שהיווה כל כולו את שיא הטומאה בעולם, חש ככל הנראה שבמידה ויצליח לשים ידו על דבר חפץ כלשהו השייך לאדמו"ר הזקן, בכך תהיה לו איזושהי אחיזה בקדושה וזה מה שיסייע בידו לנצח במלחמה. אשר על כן, הבטיח נפוליאון לשלם הון תועפות למי שיצליח להשיג עבורו חפץ כלשהו ששייך לאדמו"ר הזקן, אבל כולם חיפשו ואיש לא מצא דבר...

במשך מאה וארבעים יום היו אדמו"ר הזקן וביחד עימו שלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך העקלקלה, כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא, נתבשרו משפחות החסידים כי נבואותיו של אדמו"ר הזקן אכן נתקיימו וצבאו של נפוליאון החל לנחול מפלות, וכפי שכתב אח"כ בנו בכורו האדמו"ר האמצעי: "ובי"ט כסלו שמענו שהי´ מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."

ביום שלישי י"ב בטבת הגיעו לכפר פייענא, אך מרוב חלישות ומצערו הרב על שעוללו חיילי נפוליון ליהודים, נפטר אדמו"ר הזקן בליל מוצאי שבת פרשת שמות, כ"ד בטבת ה´תקע"ג (1813), ומשם הובא לקבורה בעיר האדיטש.

אדמו"ר הזקן עצמו כותב בספר התניא, שביום ההילולא של צדיק "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עולים למעלה, וזה מאיר ומתגלה למטה ו"פועל ישועות בקרב הארץ".
ולכן יש לנצל את היום הזה, בפרט בזמן עגול שכזה של מלאות מאתיים כאמור לעיל, על מנת להשתדל להגות בתורתו בכלל, ובפרט כמובן בספר התניא קדישא שזהו ספר היסוד של חסידות חב"ד ומכונה ´התורה שבכתב של תורת החסידות´, וע"י כך נזרז את קיום הבטחתו של מלך המשיח לבעש"ט באותה עליית נשמה מפורסמת שהייתה לבעש"ט בראש השנה תק"ז להיכלו של המשיח: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה (מעיינות תורת החסידות שאותן הבעש"ט גילה) - "קאתי מר"!
קיצור תולדות חייו של אדמו"ר הזקן בעל התניא

בס"ד

לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.

לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.

כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.

אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.

הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.

מה אומרים הנתונים בשטח?

כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:

* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):

כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):

כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)

* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):

כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.

(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).

> במילים פשוטות:

> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.

> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.

>

השורה התחתונה

נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:

* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.

* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.

כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.

מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:

"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"

אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.

הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.

אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.

כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.

ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.

בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.

אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.

כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

היי,

במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש  שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.

תודה!

שלום וברכה,

מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.

מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.

ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il

תזכו למצוות

תקציר:

האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -

"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.

דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇

לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.

https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267

מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".

הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.

נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.

נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.

הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.

אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו

ספריית ליובאוויטש

"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".