המדריך שלי.
הערב סידרתי את החדר. פתאום ראיתי את המכתב שלך, שנתת לי בפעולת פרידה.
אז נכון,נתת לכל אתד מכתב משלו, אבל השקעת בזה את הלב.
בשבילי זה המכתב הכי יקר בעולם.
פתאום הרגשתי שאני חייבת לקרא את זה, את החדר נסדר אחר כך..
וואו. ממש חשבת על זה. על כל מילה שכתבת. הייתי רוצה לענות לך, פנים מול פנים, אבל אני מתביישת..
כתבת: אני מרגיש ממש מוזר..לפני יום וחצי נכנסתי להדרכה ופגשתי אותך,ילדה קטנה ורעשנית.ופתאום עכשיו אני מסתכל עליייך ואומר, וואו!קשה להאמין שעברה רק שנה!
אז כן.
גם לי קשה קצת להאמין. אתה מאמין?
לפני שנה וחצי נכנסת,ואני לא כל כך התייחסתי אלייך. האמת, כולנו לא הכי התייחסנו אלייך הכי יפה בעולם..
בפעולת פתיחה השתוללו,לא הקשבנו, חשבנו שזה בסדר, אתה מבליג..
עכשיו אני מבינה שלא הייתי בסדר. ממש לא. אני יודעת שאני צריכה לעבוד על עצמי, ולא, אני לא חושבת שאיך שהתקדמתי אפשר להגיד "וואו"-כי לא השתניתי לטובה, לפחות לא בקטע הזה של הפרעות למדריכים...
וכמו שכתבת לי, וניסית להעיר לי, ממש בקטנה, בחברה שלנו, יש אנשים רגישים יותר לכל מיני דברים ויש שרגישים פחות..אני באמת מאחל לך שתוכלי לפתח את הרגישות לחברה סביבך,ושתביני את האנשים בחייך... אוי, מדריך, אתה כל כך צודק!!איך פגעתי, העלבתי והצקתי לכל כך הרבה אנשים..ו.....בך.אתה שתקת.הבלגת.ורק בסוף,בסוף,אמרת לי בצורה עדינה, במכתב פרידה מהחניכים, יש נקודה אחת למחשבה... ואני מקווה שתקחי אותה לצד הטוב ביותר.. אתה פשוט בן אדם 10, שאני לא מבינה איך התנהגתי אלייך ככה..איך העזתי? למה לא עצרתי לפני שהיה מאוחר מדי- לפני שעזבת?!
ואיך כתבת בסוף המכתב? כמובן שהעובדה שאני עוזב לא אומרת שאסור לך לדבר איתי על כל מיני נושאים שתרצי..
אבל יש משהו שלא סיפרתי לך ואתה גם לא תשמע את זה לעולם. רציתי לספר לך כמה אני מצטערת.רציתי לבקש סליחה.
ואני אסיים במילים שלך-אוהב, המדריך שלך, מדריך שבט מעפילים תשע..
אוהבת, חניכה שלך.