יהודי בעברו... או לפחות צאצא של איזה אדמו"ר

כל הגיבורים היו צדיקים וטובים ומתוקים עד לזרא, ניסיונות היו משהו שרק  נופל על הגיבור מלמעלה, ולא יצר רע כפשוטו... (כמובן שעם הניסיונות הגיבורים התעלו והתמודדו לעילה, לתפארת מדינת ישראל וכו'...)

וכמובן בכל ספר היה מסר חד משמעי שנדחף לפיך שוב ושוב, מחשש שתפספס...

אבל מצד מידת האמת, לא קראתי ספרות חרדית כבר הרבה זמן... ודוקא האחרון שקראתי היה של חיה הרצברג, צומת הדרורים, וכל מה שכתבתי  למעלה לא חל עליו. או לא לגמרי לפחות.

לגבי מסר, אני עצמי מתלבטת, מצד אחד מסר בסיפור מעצבן. הקורא רוצה להנות מהקריאה בלי הטפות. מצד שני, כיהודיה מאמינה בעצמי, אני מאמינה שכל דבר תכליתו להרבות כבוד שמיים. אז איך אפשר להתמודד עם הסתירה?

אני שואלת את זה בתור נניח סופרת... לא קוראת.

-פיק שתפצה על זה.

לפי דעתי זה מה שמיה קינן עשתה בסדרה של "איסתרק", וזה למה הספר הזה כ"כ טוב...

אבל לא כשמאכילים אותך בכפית.

שיתנו לקורא לעשות את הקפיצה למסקנה לבד. כשמסבירים מסר עמוק, זה הופך את העלילה

לרדודה. היא כבר לא עומדת בפני עצמה. היא אמצעי, מתודה. וזה כבר פחות כיף

הרבה יותר מזה!

לא צריך גם להסתיר אותו..

ספר טוב, שנכתב ע"י אדם טוב - הוא כולו "מסר"..

אין מסר נגלה או נסתר.. ספר זה חיים, ספר טוב זה חיים טובים.

זוהי ספרות. לכן היא קיימת.

ו... סביר להניח שלא כל ספר או סופר אכן "מרבים כבוד שמיים"

ספר שנכתב ע"י אדם רע - הוא רע, וה"מסר" שלו רע.

(לפעמים טוב זה לאו דוקא אדם צדיק עם מידות מתוקנות.. לפעמים הוא סתם גוי... אבל הוא חכם?

יש לו מבט עמוק יותר? הוא רואה יותר? זה גם "טוב". זה גם "מסר".)

אבל שוב, אני מדברת דוקא ככותבת ולא כקוראת.

לדוגמה הספר של מיכאל שיינפלד, החוק למניעת הבדידות, נורא צרם לי. הרבה יותר מספר מקביל שנכתב ע"י חיךלוני לדוג', או גוי על אחת כמה וכמה.

איך אדם שו"מ כותב על יחסים בין בני זוג? איך הוא מדבר על 'אהבה' כביכול? מאין לו אגב, בכלל  איך זה הולך ואיך זה מרגיש... או שזה מנסיונו הפרטי, שאז זה גרוע יותר...

נורא נורא הפריע לי.

מצד שני, כאשה דתיה, קשה לי לחשוב על ספר שמדבר לכאורה על יחסים בין בני זוג, בלי להזכיר מגע... ומצד שני, בלתי אפשרי מבחינתי כן להזכיר זאת. אז יוצתא שהספר מצונזר על ידי מראש.. מה שגם מהווה מסר...

בקיצור, הסתבכתי קצת, אני מקוה הבנתם את המסר...

לא הבנתי..

שתיים מהדמויות מגלות לפתע שהם בני דודים כי אחד מהם מילדי תימן החטופים..

יש מישו שחולה סרטן וכל הספר לא אומרים תמילה הזאתי.

מישהו אומר תהילים ובדרך הזויה כל שהיא הכל נהיה בסדר גמור

כ"כ נכון!

בס"ד

זאת הכללה הזויה..

בספרים של מיה קינן זה לא ככה

ותמיד משחילים איזו דרשה בדיאלוגים...

חרדים, שקראתי מזמן, והם מאד לא היו מאופיינים בכל הסטריאטויפים שהבאתם והבאתי גם אני.

האחד נקרא, 'אפשר לקרוא לך אמא' והוא ספר פשוט וחזק על התמודדות בנישואים שניים, בעיקר מצד היךדים של שני בני הזוג. ספר שזכור לי כחזק ומאד כנה, בלי התייפיפות ובלי העמדות פנים. זה ספר שנכתב ע"י לאה פריד. והיא באמת סופרת טובה, יש לה אמת פנימית למרות כל המגבלות.

הספר השני,  מורה ג'ינג'ית, סתם ספר חמוד וקליל בלי מסרים ובלי שמאלץ. של חיה הרצברג.

מן הסתם יש עוד.

אני מסכימה שיש משהו בכל הסטריאוטיפים, אבל עדיין צריך  לזכור שאלו סטריאוטיפים (הגדרה  מגברת ויקי:

סטריאוטיפ (מיוונית: στερεός (מוצק) + τύπος (חריתה) - "רושם מוצק") או הֶטְפֵּס‏^[1] הוא ופשטנית, בעלת נימוקים לא מספקים, שקשה מאוד לשנותה.

על פי רוב, סטריאוטיפ הוא דימוי המורכב מסטטוסים ומתכונות אופי, ומופנה כלפי , בדרך כלל על בסיס או . דימויים אלה נושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי. במילים אחרות, סטריאוטיפ הוא הנוגעת למאפיינים של , והחלת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה)

בס"ד

את "אפשר לקרוא לך אימא" יש לי בבית ו"מורה ג'ינג'ית" קראתי אצל חברה וזה ספר מתוק!

"אפשר לקרוא לך אימא" זה גם ספר ממש חזק לדעתי.. מומלץ ביותר!

כל הספרים של לאה פריד מומלצים (היא כתבה את "נאן" נכון?)

וגם של חיה הרצברג ("צומת הדרורים" לא?).

'זעקה ללא מענה'

שאני חושב שהוא כבר בן 30  בערך

וכשהוא יצא הוא היה עוד יותר מרשים

באי-כניעתו לסטריאוטיפ.

(קראתי אותו לפני......

21 שנה!!!

ואו, אני כבר גדול )

הכללות וסטראוטיפים זה אף פעם לא טוב. הייתם רוצים שיכתבו דברים דומים על כל ציבור המתנחלים, למשל?

ובתור כותבת בעצמי אני מתלבטת תמיד בשאלות של איכות ספרותית מול איכות יהודית (שכן, כוללת בתוכה גם מסרים), כך שאני מבינה למדי מאיפה נובעים הרעיונות לספרים האלה.

אולי במקום זאת נפתח שרשור על ספרות חרדית טובה? (כבר הזכירו פה כמה)

או דיון בשאלה עד כמה אפשר להכניס מסר לסיפור בלי שתיפגע איכותו הספרותית, ולהפך?

בס"ד! לפעול למען פולארד!

אממ ספרות חרדית אפילו לא מ-ת-ק-ר-ב-ת לספרות הקלאסית ..

אנלא אומרת שאין להם ספרים טובים, 

אבל..

הבנת? לא כפת לי לפתוח שירשור כמו שהזכרת.

יומטוב! (:

ספרות חרדית לא מתקרבת ברמתה הספרותית לספרות הקלאסית (ואולי כבר חלק כן?...), אבל ספרות קלאסית לא מתקרבת לספרות חרדית ברמת הקדושה/הטהרה או איך שתרצי לקרוא לזה.

בכל אופן, התכוונתי רק שאין טעם לרעיון לפתוח שרשור מהסוג הזה, שלא מביא אותנו לשום מקום (למרות אולי שזה כיף).

זהו. הבנת?

דופן, ברור לך שמתישהוא בחיים חטפו אותו מהוריו היהודים.

ספר נחמד ומרגש (אולי), אבל כ"כ לא אמיתי....

הוא פשוט סיפור חיים של סיפורים, לא אמיתי בעליל...

בס"ד

אני חושבת שאולי הוא לא משקף את כל הילדים שאלו הם חייהם...

אבל הוא בהחלט סיפור מציאותי והגיוני ואני בטוחה שקרו סיפורים כאלה..

ויש בזה גם אמת, ברור.

אבל לא יודעת, הוא קצת הפריע לי....

לא יודעת למה...

התרגשתי ממנו ממש!

והוא מאד מציאותי! רק שתדעו... זה מאד מאד יכול לקרות!

מומלץ בחום (הייתי מוסיפה בעיקר לבנות אבל תעשו מה שבלאכם!)

קריאה מהנה!

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.