אם שמעת עליו צורי מאיזה מכון גמילה ברח לי השם משפחה נידמה לי דהן
בקיצור הוא דיבר בן השאר על זה שיש דבר שנקרא התמכרות לריצוי
לגופו של עניין על אני פעם גם הרגשתי ככה קצת (באותה שיחה נפל לי האסימון) אם הבנתי אותך אם לא הבנתי תתקני אותי
תעשי דברים בלי לחשוב מה יגידו כל מיני דברים שהם שאת מתפדחת לעשות לא פדיחות "רגילות"
זה ישפיע עלייך ויגרום לך לחשוב יותר על עצמך ולאט לאט תלמדי לומר לא
את מוזמנת לקרוא את זה:
שלום אחותי האהובה, זו זואי, רוח הרפאים.
אל תיבהלי, לא תמיד הייתי רוח רפאים. עכשיו, כשהגעת לגיל 16 ואת מתחילה להחליט את החלטותייך בעצמך מגיע לך לדעת.
נולדתי כמוך בבית חולים רמב"ם, אבא ואמא היו נרגשים שקיבלו אותי מהאחות המיילדת,
דיברתי מתי שכל הילדים מתחילים לדבר, הלכתי מתי שכל הילדים מתחילים ללכת ובביה"ס הוצאתי ציונים ממוצעים
במבחנים, כמו רוב הילדים. בהתחלה לא היה אכפת לי כל כך אם אני אוציא 70 או 75 במבחן בחשבון
אבל שמתי לב שככל שהציונים היו גבוהים יותר, כך החיוך על פני אבא ואמא היה רחב יותר.
עד מהרה שקעתי לתוך הנישה הזו- של הילדה המוצלחת.
ציוני היו מוצלחים, ניגנתי על כינור (אחד הכלים שיותר קשה לנגן עליהם) והבאתי הביתה רק
בנים מוצלחים. את הבחורים בררתי עפ"י מידת הרושם שהם עשו על אחרים. כל המשפחה,
השכנים, המורים ידעו שלמשפחה שלי יש ילדה מוצלחת. ואף פעם אין בעצם גבול להצלחות שאפשר להשיג.
הצלחות בספורט, הצלחות בלימודים, הצלחות עם הבחורים, הצלחות בנגינה, הצלחות בכתיבה.
כתבתי מה שהמורים רצו לקרוא, אמרתי מה שההורים רצו לשמוע. לא יכולתי לצאת מזה.
הייתי מכורה לריצוי של אנשים. לצאת עם בחור שהחברות לא חושבות שהוא מספיק מגניב?!
פחח הצחקת אותי. לחרוג ממידה 36 בג'ינס?! בחלומות. שלטתי ברעבוני כמו שההתמכרות שלטה בי.
התגייסתי כמובן למסלול המהיר לקצונה ותוך פחות משנה כבר נשאתי על כתפי זוג ארונות בוהקים
שהרחיב את החיוך על פני אבא ואמא כמה דרגות יותר. עכשיו אני קצינה בצה"ל. רזה. חכמה.
אהודה. כולם רוצים להיות כמוני, גם את. חוץ ממני.
מי שיש לו הכל אין לו בעצם כלום. אין לו כשלונות, אין לו נסיון, אין לו תקופות קשות שמחזקות
אותו וגורמות לו להיות אדם טוב יותר. וזו אינה מהות החיים בעצם? לחספס את נפשנו, ללטש אותנו,
עד שנהיה חלקים כמו יהלום. הרי כל דמעה שנושרת רק מלטשת אותנו עד שאנו נהיים חלקים ובוהקים.
הלוואי. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי ליפול. זה לא קל להיות סופרמן, בטח לא בגיל 19.
אני חיה בשביל להרשים. עוד שנתיים אני אשתחרר מהצבא. בטח אטייל חודשיים-שלושה
מסביב לעולם כמו כולם, ואתחיל ללמוד משהו יוקרתי ובטוח כמו משפטים או רפואה. אין מכאן יציאה.
אני לכודה. אי אפשר להתחמק מהזמזום הטורדני שמתנגן בראש כל פעם שרואים הזדמנות להצליח,
להצטיין. את הברק שמופיע בעיניים. אז היום, בגיל 19 אני רוח רפאים. כולם רואים אותי אבל אף אחד
לא מצליח לגעת בי. מבחוץ אני מהבהבת ובורקת, מבפנים אני ריקה.
אנשים רבים מתלוננים על הקשיים שהחיים מערימים לפניהם, אבל אני חולה במחלה שאני מתביישת
לספר עליה, כי אסור לסבול ממנה. מחלת השלמות.
אני כבר רוח רפאים אבודה, אבל את אל תתני לחיים ולסביבה להפוך אותך לחלולה כמוני.
תרקדי לפעמים בעיניים עצומות, כאילו אף אחד לא רואה. תגידי לפעמים שטויות, תעשי לעצמך פדיחות.
תגידי את מה שאת חושבת, אל תחשבי את מה שאחרים אומרים. את לא מוזרה, את מיוחדת, יפיפייה.
מי ייתן ופסגת ההצלחה שלך תהיה גבוהה מספיק, שגם תזיעי בדרך אליה. תשנאי, תתאכזבי, תבכי,
תזיעי, תהיי על סף ייאוש. רק כך תוכלי באמת לאהוב, לצחוק, ליהנות, לרקוד בעיניים עצומות.
הברכה החשובה מכולן שאוכל לתת לך היא שיבוא יום ותצמחי להיות אדם שאת עצמך היית אוהבת.
בהצלחה בדרך. אוהבת, אחותך זואי.
מקור: http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2251725
נכון שזה קצת שונה ממה שאת מתארת אבל לעניות דעתי זה נובע מאותו שורש של ריצוי אחרים
בהצלחה ממש
] שאני מכירה הגעתי למסקנה, שלפחות היא, עושה דברים בסגנון כי היא לא לוקחת בחשבון את עצמה.
