מחקירה מעמיקה של מישי' [מישי'] שאני מכירה הגעתי למסקנה, שלפחות היא, עושה דברים בסגנון כי היא לא לוקחת בחשבון את עצמה.

ז"א, מישהו ביקש/ נדמה לה שזה מה שהוא רוצה/ ככה היא נראה שצריך בשבילו- היא תעשה את זה.

כי תכלס- למה לא? בשבילו!

אבל, וזאת נקודה חשובה שקשה מאוד להפנים, יש גם א-ו-ת-ה [או אותך במקה הזה.. כל אחד באופן אישי] ונכון שזה חשוב לעשות טוב, לעזור לאנשים, ונכון שלפעמים גם לוותר על דברים לעצמי בשביל אחר זה סבבה ואחלה, אבל בבסיס- יש אותי. קודם אותי.

וזה לא אגואיזים, ולא אגוצנטריות. זה בסיסי.

המינימום זה להתייחם לעצמך כמו לכל אחד אחר בעולם.

כי כמו שהוא בנאדם ומשו' יכול לעשות לו טובו לעזור לו, ככה יש גם אותך בעולם, וגם לא יש דברים שטובים או לא טובים לך.

וכמו כל דבר, זה צקיך לבוא במינון.. ברור.

כי יותר מידי להתייחס לעצמי- זה אגוצנטריות. וזה בטוח לא טוב ולא בריא לאף אחד..

אבל ההפך מאגוצנטריות, מלשים את עצמך ורק את עצמך במרכז, זה לא להעלים את עצמך. זה פשוט לשים את עצמך בקו עם כולם, ואם צריך- אז אולי אפילו קצת קדימה.

אם שמעת עליו צורי מאיזה מכון גמילה ברח לי השם משפחה נידמה לי דהן

בקיצור הוא דיבר בן השאר על זה שיש דבר שנקרא התמכרות לריצוי

לגופו של עניין על אני פעם גם הרגשתי ככה קצת (באותה שיחה נפל לי האסימון) אם הבנתי אותך אם לא הבנתי תתקני אותי

תעשי דברים בלי לחשוב מה יגידו כל מיני דברים שהם שאת מתפדחת לעשות לא פדיחות "רגילות"

זה ישפיע עלייך ויגרום לך לחשוב יותר על עצמך ולאט לאט תלמדי לומר לא

את מוזמנת לקרוא את זה:

שלום אחותי האהובה, זו זואי, רוח הרפאים.

אל תיבהלי, לא תמיד הייתי רוח רפאים. עכשיו, כשהגעת לגיל 16 ואת מתחילה להחליט את החלטותייך בעצמך מגיע לך לדעת.

נולדתי כמוך בבית חולים רמב"ם, אבא ואמא היו נרגשים שקיבלו אותי מהאחות המיילדת,

דיברתי מתי שכל הילדים מתחילים לדבר, הלכתי מתי שכל הילדים מתחילים ללכת ובביה"ס הוצאתי ציונים ממוצעים

במבחנים, כמו רוב הילדים. בהתחלה לא היה אכפת לי כל כך אם אני אוציא 70 או 75 במבחן בחשבון

אבל שמתי לב שככל שהציונים היו גבוהים יותר, כך החיוך על פני אבא ואמא היה רחב יותר.

עד מהרה שקעתי לתוך הנישה הזו- של הילדה המוצלחת.

ציוני היו מוצלחים, ניגנתי על כינור (אחד הכלים שיותר קשה לנגן עליהם) והבאתי הביתה רק

בנים מוצלחים. את הבחורים בררתי עפ"י מידת הרושם שהם עשו על אחרים. כל המשפחה,

השכנים, המורים ידעו שלמשפחה שלי יש ילדה מוצלחת. ואף פעם אין בעצם גבול להצלחות שאפשר להשיג.

הצלחות בספורט, הצלחות בלימודים, הצלחות עם הבחורים, הצלחות בנגינה, הצלחות בכתיבה.

כתבתי מה שהמורים רצו לקרוא, אמרתי מה שההורים רצו לשמוע. לא יכולתי לצאת מזה.

הייתי מכורה לריצוי של אנשים. לצאת עם בחור שהחברות לא חושבות שהוא מספיק מגניב?!

פחח הצחקת אותי. לחרוג ממידה 36 בג'ינס?! בחלומות. שלטתי ברעבוני כמו שההתמכרות שלטה בי.

 התגייסתי כמובן למסלול המהיר לקצונה ותוך פחות משנה כבר נשאתי על כתפי זוג ארונות בוהקים

שהרחיב את החיוך על פני אבא ואמא כמה דרגות יותר. עכשיו אני קצינה בצה"ל. רזה. חכמה.

אהודה. כולם רוצים להיות כמוני, גם את. חוץ ממני.

מי שיש לו הכל אין לו בעצם כלום. אין לו כשלונות, אין לו נסיון, אין לו תקופות קשות שמחזקות

אותו וגורמות לו להיות אדם טוב יותר. וזו אינה מהות החיים בעצם? לחספס את נפשנו, ללטש אותנו,

עד שנהיה חלקים כמו יהלום. הרי כל דמעה שנושרת רק מלטשת אותנו עד שאנו נהיים חלקים ובוהקים.

הלוואי. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי ליפול. זה לא קל להיות סופרמן, בטח לא בגיל 19.

אני חיה בשביל להרשים. עוד שנתיים אני אשתחרר מהצבא. בטח אטייל חודשיים-שלושה

מסביב לעולם כמו כולם, ואתחיל ללמוד משהו יוקרתי ובטוח כמו משפטים או רפואה. אין מכאן יציאה.

אני לכודה. אי אפשר להתחמק מהזמזום הטורדני שמתנגן בראש כל פעם שרואים הזדמנות להצליח,

להצטיין. את הברק שמופיע בעיניים. אז היום, בגיל 19 אני רוח רפאים. כולם רואים אותי אבל אף אחד

לא מצליח לגעת בי. מבחוץ אני מהבהבת ובורקת, מבפנים אני ריקה.

אנשים רבים מתלוננים על הקשיים שהחיים מערימים לפניהם, אבל אני חולה במחלה שאני מתביישת

לספר עליה, כי אסור לסבול ממנה. מחלת השלמות.

אני כבר רוח רפאים אבודה, אבל את אל תתני לחיים ולסביבה להפוך אותך לחלולה כמוני.

תרקדי לפעמים בעיניים עצומות, כאילו אף אחד לא רואה. תגידי לפעמים שטויות, תעשי לעצמך פדיחות.

תגידי את מה שאת חושבת, אל תחשבי את מה שאחרים אומרים. את לא מוזרה, את מיוחדת, יפיפייה.

מי ייתן ופסגת ההצלחה שלך תהיה גבוהה מספיק, שגם תזיעי בדרך אליה. תשנאי, תתאכזבי, תבכי,

תזיעי, תהיי על סף ייאוש. רק כך תוכלי באמת לאהוב, לצחוק, ליהנות, לרקוד בעיניים עצומות.

הברכה החשובה מכולן שאוכל לתת לך היא שיבוא יום ותצמחי להיות אדם שאת עצמך היית אוהבת.

בהצלחה בדרך. אוהבת, אחותך זואי.

מקור: http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2251725

נכון שזה קצת שונה ממה שאת מתארת אבל לעניות דעתי זה נובע מאותו שורש של ריצוי אחרים

בהצלחה ממש

תפסיקי!!

בעזהי"ת

את יכולה להכניס ת'צמך לפרדוקס של 'אני רוצה שלאחרים יהיה טוב- אחרים רוצים שיהיה לי טוב- אם אני אעשה מה שטוב לי זה ישמח ויעשה טוב לאנשים שאוהבים אותי.'

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות