(199 עמודים קטנים. ספריית הפועלים. צנוע.)
מצאתי אותו בארון של הספרים לבגרות, בסיפריה של בית הספר. ראיתי "הירושימה", ולא יכולתי שלדלג עליו..
נגמר יום הלימודים, אפילו היה בי קורטוב של עליצות. הפכתי אותו בידי תוך כדי הליכה, ריחרחתי אותו מעט, קראתי את העמוד הראשון, זמזמתי לעצמי .. קראתי את הפרק הראשון, בדקתי אם יש אחרית דבר (מצאתי מילון למילים ביפנית שהופיעו בספר)..
לאורך כל הדרך הקסומה הזאת, (תמיד כיף להכיר ככה ספר חדש, ותסניפו את הספרים שלכם!), השיר המופלא הזה התנגן לי בראש:
ואני תהיתי לעצמי, כמה הוא יתאים לעלילה ולאווירה.
~~
אני מניחה שכולכם מכירים את הסיפור של הירושימה. פצצת אטום שגרמה לאחד האסונות הגדולים והמזעזעים בהיסטוריה. באיזור ה160,000 הרוגים, במיתות מחרידות. הסיפור מתרחש 14 שנה לאחר האסון.
הסיפור מסופר מנקודת מבטה של הדמות הראשית ומסופר בהווה.
טוב, אני מניחה שזה הזמן לעלילה, אני לא ממש טובה בעלילות, סלחו לי.
צעיר אמריקאי מגיע להירושימה, אל תוך האיפוק היפני והעמדת הפנים הגדולה, שהנה, הכל משוקם ובסדר. הוא פוגש בדמות הראשית, יפנית מקומית ששרדה את הפצצה, והיא מציעה לו לעבור לשכור חדר בביתם. לאורך רוב הסיפור, היא משתדלת בכל כוחה, לא להעמיס עליו את גודל האסון, שעדיין חי ובועט בדמם. היא מקווה להצליח לחסוך ממנו את הזוועה שקיימת, וכל זמן שהוא עדיין בבועה הורודה שלו (הוא גם מעט מאוהב חלק מהזמן..) גם הקורא נשאר בחוסר ידיעה. (דבר דיי מרשים, כשהסיפור מנקודת מבטה של ניצולה.)
אבל אמרתי שאני גרועה בעלילות, הן פחות מעניינות אותי. מה שכל כך קוסם (ומכאיב, בסופו של דבר) בספר, הוא התרבות היפנית.
לאורך כל הספר, יש הרגשה של פריטת נבל עדינה ואיטית, של קשב עצום. נראה שהחושים היפניים, מחודדים פי שבעה מהחושים שלי עצמי. הגיבורה, כמו הולכת על חבל דק, כל תנודה באוויר מורגשת לה. כל הרגשה, ננשמת עד לקצות ראותיה.
פעם הייתי בכפר האמנים עין הוד, יש שם אמן יפני (סיפור קלאסי, התאהב בישראלית שטיילה אי שם ובא אחריה לארץ), יצור מקסים. הוא בונה כל מיני כלי נגינה ממתכת (לדוגמא- פאנטמים), והוא אמר שמה שבעיקר מפריע לו בארץ זה הרעש. הוא סיפר שביפן יש להם פעמוני ענק, שיש להם תרכובת מיוחדת של מתכות, שגורם לצליל עדין וארוך מאוד. ושם ביפן, הפעמון משמיע קולו לכמה דקות אני חושבת, וכולם עוצרים להקשיב לו. והכל עומד מלאכת. (גם היה לו פעמון קטן מהסוג המדובר, ואחרי בערך חצי דקה, זה עדיין השמיע צליל, ועוד הוא קירב אותו למיקרופון, והקול נשמע עוד ועוד והיפנט את כל האנשים שהיו בחדר.)
ההחשפות לתרבות היפנית החומלת, אך המאוד מאופקת וקשוחה, הדהימה אותי. ואיכשהו, כל מה שאני יודעת על יפן, התחבר לי ביחד לאיזה זרם אוויר מחיה.
בעלי לב חלש- לקראת סוף הספר, יש כמה תיאורים קשים.
והנה כמה ציטוטים שבהם עוד יותר הרגשתי, את היופי היפני מתפרץ--
"אחות קטנה, מגוע אינך שרה? דוזו (בבקשה), שירי," אני קוראת. "אול רייט, אחות קשישה," עונה אוהאסטי באנגלית. אך היא שרה מתוך פיזור דעת כאילו מחשבותיה רחוקות מכאן. מה אינו קשורה באחותי הקטנה? שואלת אני את עצמי. לפתע היא מפסיקה את שירה על ניצני הדובדבנים בפתאומיות כזו, עד שאני נרתעת מכאב.
~~
עודם מוסיפים להסתכל זה בפני זה, ולרגע נדמה לי כי כל העולם נעצר דומם- הוא עומד בדממה לאחר שהסיר את כובעו מעל לראשו, וקד קידה לפני שני הגברים הצעירים האלה.
~~
הסופרת אינה יפנית, ואני עצמי, לא בקיאה מאוד בתרבות. יכול להיות שכל האהבה שראיתי, הוא מה שאובססיבים לתרבות רואים, ואולי אינו אמין. לשיפוטכם.
משתמשים לאורך הספר במילים יפניות נפוצות, אומנם יש בסוף הספר מילון מילים קטן, אך הוא לא מקיף.. הנה רשימה של המילים שאני זיהיתי, כפי שאויתו בספר:
דוזו- בבקשה
סאיונארה- להתראות
סאמיסאן- כלי נגינה יפני בעל שלושה מיתרים
אריגאטו- תודה
אריגאטו גוזאי-מאשיטה- תודה רשמית
קוניצ'יבה- שלום
סודאסקה- אני לא מאוד בטוחה איך לתרגם את זה, מין מילת אישור.. "אומנם" או "האין זאת?" באופן רטורי הסכמתי.
~~
המלצה קטנה, במידה ושכנעתי אתכם וכו' וכו', וקראתם את הספר ואתם רוצים להצליח לנשום ולהכיל אותו, תלכו, ותשמעו שוב את השיר שקישרתי.
~~
הספר הזה אפילו סחט ממני הייקו (סגנון שירה יפני.)
מענף, תלוי
פעמון שותק. רוח.
פריחת דובדבן.
~~
לא הצלחתי לגעת בהכל, ורבים הרבדים בסיפור שחמקו ממני או חמקו מדברי. (לצערי)
הנה התקציר האחורי של הספר:
בהירושימה, זו שהיתה לסמל אימת- הדור, אהבה עדינה יראה-מגשת בת עידן-אחר.
אך הזוועה הנחשפת לאיטה מעבר למסך הפרחים והחיוכים אינה מולידה ייאוש, אלא אהבת אדם המפילה מחיצות שבין לאום ללאום.
המחברת, שוודית על פי מוצאה, עשתה תקופת-מה ביפן ונהירים לה שביליה של ארץ זאת
~~
בברכה.
) אם כבר הודיתי לך על זה, אז הנה אני מודה (שוב?).
איזה כיף. (בכללי, שקראת את דברי, שנהנת,