אין חדש תחת השמש.

המצאתי עכשיו...

רק המייל של בנט מלא בדיחות על צ'ק נוריס

(או שמא להפך? )

רק אני לא שמעתי עליו??

צ'אק נוריס

 

 

צ'אק נוריס
תאריך לידה:	10 במרץ 1940
מקום לידה:	אוקלהומה, ארצות הברית
דמות ידועה:	ג'יימס בראדוק (סרטי נעדר בפעולה) סקוט מק'קוי (סרטי מחץ הדלתא) אדי קיוזק (קוד השתיקה) קורדל ווקר (ווקר)
פרופיל ב-IMDb

קרלוס ריי נוריס (נולד ב-10 במרץ 1940), הידוע יותר בעולם הבידור כצ'אק נוריס (באנגלית: Chuck Norris), הוא אמן לחימה, שחקן סרטי פעולה אמריקאי, כוכב הוליוודי והמיסד של ליגת הקרבות העולמיתWCL.

תוכן עניינים   [הסתרה]  1 ביוגרפיה 2 קריירת קולנוע 2.1 התייחסות בתרבות הפופולרית 3 פילמוגרפיה 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

[עריכה]ביוגרפיה

נוריס נולד כבן הבכור להורים ממוצא אירי ואינדיאני ברייאן שבאוקלהומה, הראשון משלושה בנים.

כשנוריס היה בן 12, הוריו התגרשו והוא עבר לגור בקליפורניה עם אימו ואחיו. שם, הוא סיים תיכון ועד מהרה התחתן עם חברתו, דיאן הולצ'ק. לאחר הנישואין, ב-1958, הצטרף נוריס לחיל האוויר של ארצות הברית כשוטר צבאי ונשלח לקוריאה הדרומית. בקוריאה נוריס קיבל את הכינוי "צ'אק" והחל באימוני הטאנג סו דו שלו. נוריס סיים את שירותו באוגוסט 1962.

נוריס העיד בביוגרפיה שלו שיש לו חגורה שחורה בטאנג סו דו, טאי קוון דו, ושהוא המייסד של צ'אק קוק דו("הדרך האוניברסלית"). נוריס התאמן גם כן בג'ודו, קראטה שיטוריו, וג'וג'יטסו ברזילאי. כמו כן, הוא גם המייסד של פדרציית אמנויות הלחימה המאוחדות (UFAF).

נוריס חזר לארצות הברית ב-1962, עבד בתאגיד נורת'רופ שעבד עם חיל האוויר האמריקאי ופתח בית ספר לקראטה, שבו למדו הרבה סלבריטאים, ביניהם סטיב מקווין. ב-1963, בנו של נוריס, מייק, נולד. ב-1964נולדה לו בת, דינה, ובן שני, אריק, נולד ב-1965.

נקודת ציון חשובה נוספת אירעה ב-1964: בהדגמה בלונג ביץ' פגש נוריס את ברוס לי, שלימים התפרסם כאמן לחימה גדול. נוריס ולי צילמו ביחד קטע מהסרט של לי, "שאגת הדרקון" סרט שראה אור ב-1972. בסרט מופיע נוריס כלוחם קראטה עוצמתי שאת שירותיו שכר אדם עשיר במטרה לחסל את ברוס לי. כמובן שנוריס הפסיד בסרט של לי, אך השניים סיפקו חוויה יוצאת דופן לצופים בקרב המיוחד.

אף שהשניים נחשבו בציבור לחברים- ההפך הוא הנכון, לפי הצהרותיהם של רבים (כולל נוריס עצמו), השניים לא היו חברים קרובים. לי השפיל את נוריס שוב ושוב במהלך חילופי העלבות במסדרון המלון באליפות הקראטה של לונג ביץ' ב-1964. נוריס העליב את לי כשטען בפומבי שהוא לוחם טוב מלי. כשהדברים הגיעו ללי, הוא קרא תיגר על נוריס, ואיים להגיע לבית הספר של נוריס על מנת להילחם. מאוחר יותר, נוריס כתב מכתב התנצלות ללי, המכתב המקורי נמצא כיום ברשותו של תלמידו של לי, דן אינסנטו. למרות הקונפליקטים בין נוריס ללי, השניים הצליחו ליצור תדמית ציבורית חברותית ולהשתתף ביצירת קרב קולנועי פנומנאלי.

ב-1968, נוריס הפך לאלוף במשקל בינוני בקראטה (ללא-מגע), וב-1969 זכה בכתר קראטה משולש על מספר הניצחונות בטורנירים הגדול ביותר של השנה, ובפרס הלוחם של השנה של "מגזין החגורה השחורה". עוד ב-1968,

[עריכה]קריירת קולנוע

נוריס הופיע לראשונה כשחקן בתפקיד קטן, בסרט של דין מרטין "צוות ההרס". הטרגדיה הגדולה בחייו של נוריס אירעה ב-1970. אחיו הצעיר, ווילנד, נהרג בוייטנאם, ולאחר מכן נוריס הקדיש מספר סרטים לזכר אחיו.

ב-1972, הוא שיחק ביחד עם ברוס לי (כמצוין לעיל) בסרט "שאגת הדרקון", הסרט היה להיט קופתי בהונג קונג ואף הפך את נוריס לכוכב קולנוע, וב-1974מק'קווין דחף אותו ללמוד משחק באולפני MGM.

צ'אק נוריס, 1976

ב-1977, שיחק נוריס לראשונה בתפקיד מרכזי, בסרט "Breaker, Breaker!‎", ובהמשך הוציא את הסרטים: "מתומן" (1980), "אגרוף של המקצוען", 1981), "זעם שקט" ועוד. ב-1984, נוריס כיכב בסרט "נעדר בפעולה", הראשון בסדרת סרטים שהופקו על ידי הדודנים הישראלים - מנחם גולן ויורם גלובוס. בארבע השנים שבאו לאחר, נוריס הפך לכוכב בשמונה סרטים נוספים, ביניהם "קוד שתיקה", "מחץ הדלתא" (בו הופיע בתפקיד לוחם קומנדו שהוא מעין "צבא של איש אחד") ועוד.

נוריס סירב לתפקידו של סנסיי קריסי (מאמן הקבוצה היריבה בסרט, שלא ייחס חשיבות יתרה לחוקי התחרות) בסרט הראשון בסדרת "קראטה קיד", באומרו שלא רצה ששמו יזכיר אסוציאטיבית דמות רעה.

ב-1988, לאחר 30 שנות נישואין, נוריס והולצ'ק התגרשו. ב-1990, נוריס ייסד את הארגון שלא מטרות רווח שלו, "בעטו את הסמים מאמריקה" ("Kick Drugs Out of America").

ב-1993, החל נוריס בצילומי הסדרה "ווקר" על עלילותיו של שריף ואמן לחימה במשטרת הטקסס ריינג'רס של טקסס. הסדרה שודרה במשך שמונה שנים ברשת הטלוויזיה CBS ואף שודרה מספר עונות בישראל בערוץ 2.

בשנת 1998, הוא נישא בשנית, הפעם לדוגמנית לשעבר ג'ינה או'קלי, וב 2001, נולדו להם תאומים.

[עריכה]התייחסות בתרבות הפופולרית

בשנת 2005 החלו להופיע באינטרנט משפטים הומוריסטיים, אשר כונו "עובדות צ'אק נוריס", אודות נוריס. לדוגמה: "כשצ'אק נוריס עושה שכיבות סמיכה, הוא לא עולה ויורד אלא דוחף את כדור הארץ כלפי מטה", "צ'אק נוריס לא מציית לחוקים, החוקים מצייתים לצ'אק נוריס", "צ'אק נוריס כל-כך חזק שהוא יכול לטרוק דלת מסתובבת". משפטים כאלו נפוצו באתרים רבים ובשפות רבות וכשנוריס שמע עליהם הוא טען כי הופתע מהתייחסות זו אליו וכי הוא מקבל אותה כמחמאה. הוא הודה כי אכן מצא חלק מהעובדות שם משעשעות וכי הוא לא לוקח אותן ברצינות. בנוסף, הוא הביע תקווה כי משפטים אלה יגרמו לאנשים להתעניין יותר בו ובעבודתו.^[1]

למרות זאת, ב-2007 תבע נוריס מוציא לאור אשר פרסם ספר עם מאות "עובדות" כאלו, בטענה שזה גובל בגזענות, מוציא לו שם רע, ועושה שימוש ציני בשמו הטוב לשם השגת רווח כספי.^[2]

זה לא אומר לי הרבה מה זה בשבילכם...

נוסטלגיה?

אני אישית ראיתי סרט אחד או שניים של צ'אק נוריס,

ואני מאמין שיש כאלה שפחות....

אבל הבדיחות עדיין מצחיקות

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום