אבל אני לא חושב שצריך להסיר אחריות מהנוער. צריך לטפל בעניין מהשורש.

אני לא מסיר שום אחריות מהאוטוריטות שמעליהם (מנהל, מורים, רבנים), אבל לתלמידים

היה חלק עיקרי וישיר במה שהתחולל שם ולא צריך לשכוח להם את זה. יחס כזה מתאים

לכיתות ביסודי, לא לנערים בוגרים. כשצריך למצוא פיתרון, נכשלנו. פעם חייל בשריון הסביר

לכיתה שלנו שאצלם בחיל אומרים "ירית - נכשלת". הטנק אמור לירות, אבל אם נכנסת למצב

בו אתה דחוק אל הקיר, טעית איפשהו בדרך...

יתר על כן, יש לי תחושה לפעמים שדווקא היחס אל הנוער כאילו הוא יותר קרוב להיות ילד

מאשר בוגר גרום לו להתנהג ככזה... ואז כולם יתפלאו איך הנוער מדרדר ויחבקו אותו יותר

חזק במסגרת ויסירו ממנו אחריות, והוא שוב יגיע לאותה נקודה. עד שהוא יגיע לרגע בו הוא

יהיה אחראי על עצמו, אבל אז הוא כבר יהיה בתוך מירוץ החיים ויתקשה לסגל לעצמו צורת

חיים אחרת, אם הוא בכלל ינסה.

(אני מצטער אם אני נשמע מתנשא, אני לא מגדל ילדים ולא מחנך ואפילו לא הייתי מדריך מצטיין,

אבל אני כן מאמין שהטלת אחריות במידה מתאימה תעורר אחריות אצל החניך/ תלמיד/ נער. זה

לא רק להטיל עליו אחריות, זה גם לסמוך עליו).

אחרי שאצפה אתייחס שוב, אם יהיה לי מה להוסיף.

גמלי יש רימון והצלחתי לראות בגלל שהוא בסרטי בוגרים

הוא היה סובל מהצקות בבית ספר ועימותים עם ההנהלה..

אני זוכר שכל הכיתה שלו הייתה מציקה לו, והוא היה רב עם המורה שלו.

בעקבות המקרה שלו הוא עשה את הסרט

זה מזעזע וצריך ללמוד ממנו לקח!!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....