דבר ראשון- שתדעי לך שאין לי חיים כ"כ טובים עם אבא שלי, ככה שאני די מבינה אותך.. וה' מנסה אנשים רק במה שהם יכולים להתמודד איתם...

את צריכה למצוא לך מישי לספר לה את הכל.. מישי מספיק קרובה אלייך, כי רק עצם הפריקה ממש מקל!!!

תתפללי לה' שיעזור לך להתמודד...

אם את לא בטוחה באמונה- לכי לרב תשאלי אותו הכל!!!

בס"ד

א את מרגישה את זה כי זה הדבר הכי גדול שקיבלת מההורים שלך,וזה הגיוני. הדת מסמלת באופן די מצער לחלק מאיתנו  את ה"מתחת לסינר של אמא". אבל את צריכה לזכור דבר אחד. הדת היא שלך. לא של אבא שלך. גם לא של הרב שלך באולפנה.  הקשר שלך לאלוקים לא נובע מכך שככה לימדו אותך מגיל אפס,אלא מתחיל משם,ומשם את בונה את עולמך האישי. אף אחד לא שווה את זה שתעזבי את אי השפיות היחיד בעולם

ב. טוב מאד שככה את מרגישה. נוער צריך למרוד! השורש של ההרגשה הזאת הוא נכון בריא והכרחי,חובה למרוד ולפתח אישיות משלך! צריך לדעת רק במה למרוד. אני אישית זרקתי לעזאזל את הבגרויות ואני עושה 3 מת' ו4 אנגלית ומשקיע הכל בסניף ובחניכים שלי ושימות העולם. רק שבסוף הוא לא מת אלא התרגל, לונורא גם זה טוב. תנסי לפתח צדדים באישיות שלך, גם דברים די מופרעים  

ג. אל תבהלי ממשברים, אל תתני להם לנהל אותך,נהלי את אותם! הרב כותב שכל משבר שמגיע לאדם,זה לא סתם,זה אומר שיש לו משהו להתפתח בעקבות המשבר. בהצלחה!

"החיים זה כמו אופניים ,אם קשה סימן שנמצאים בעלייה!" 

אני מסכים עם שזו בודאי הסיבה שהמרד הולך לכיון הזה למרות שזה בודאי לא קשור,אלא יש פה קשר פסיכולוגי..ולכן חשוב שתבחיני בזה ותביני שהדברים אינם קשורים,זה העולם שלך,גם את יהודיה,זה לא קשור לסכסוך,תתייחסי לזה כדבר שמחוץ לדיון באופן מוגן,להיות יהודיה,זו את..

לגבי ב' אני חושב שלא נכון לומר שאפשר או צריך לעשות אפילו דברים די מופרעים,לפתח את האישיות זה חשוב אבל זה אינו דורש לפרוץ כל גבול,יש גם השלכות לדברים ואפשר להצטער על דברים לא טובים שנעשו.(אני לא יודע למה בדיוק התכוונת,אבל אוסיף באופן כללי)מה שאני מנסה לומר זה שלא נכון לעשות דווקא,ובודאי לא לכבות את שיקול הדעת,אדרבא בגרות היא הרבה מאוד שיקול דעת והצבת גבולות.אולם הצבת גבולות אינה צמצום,אלא דווקא פריחה בשדה הטוב.

אני ממליץ שתנסי לדבר עם אביך על זה,או אם זה לא הולך לנסות לדבר עם מישהי בוגרת באולפנה על זה ולנסות לישר את ההדורים.

בהצלחה בע"ה !

בס:ד

אבאשלי כל הזמן עסוק בעניינים שלו ולא כל כך אכפת לו מה קורה איתי ורק אחרי שאמרתי לו שזה מעצבן אז הוא התחיללשאול אותי כל יום כשהוא חוזר איך היה וזהו

כל שאר הזמן אם אני לא אפנה אליו הוא בקושי ידבר איתי...

לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף לי אבא קפדן כזה שכל דבר יגיד לי אם מותר או אסור ושיתערב לי בחיים כל הזמן!

זה עדיף על זה שאני מרגישה לפעמים כאילו אין לי אבא....

ובימים האלה גם אמא שלי זה לא מי יודע מה....בעבודה שלה נתנו לה לעשות משהו אחר שדורש ממנה הרבה תשומת לב והשקעה ואחרי זה כשהיא מגיעה הבייתה היא עייפה מדי בשבילי ובערב יש לי סניף וחברות ללמוד למבחנים ואני לא כל כך יכולה לדבר איתה בערב ואז בלילה היא אומרת שזה כבר מאוחר

לכל אלה שלא אוהבים חפירות: ס-ל-י-ח-ה! די חפרתי תודו...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....