החשש מוצדק, כי זה ידוע ש..בשירות לאומי משתנים. אבל- העבודה שלנו זה שזה יהיה לטובה.

להשתנות זה הרבה פעמים טוב. קשה, אבל- קשה זה טוב.

אך בהחלט, אם כל השינויים חשוב שלא תאבדי את מי שאת!
תשימי לב שגם אם את משתנה - לומדת דברים, מבינה, מתבגרת, מסגלת אורח חייים מסויים, תשמרי על הייחודיות שלך.
את באה עם 'תיק' מיוחד שהוא רק שלך. והוא נותן גם לבנות שמסביבך המון..

סיירת זה בהחלט זמן לבדוק את אופי הבנות שבאות- לבוש, סגנון דיבור, אווירה.
לחשוב - אם אני אסגור פה, אלו הבנות שיהיו איתי - אני ארגיש איתן בנח? יהיה לי נעים איתן? יהיה חיבור? הן הסיגנון שלי? יהיה לי איתן טוב? אני אוכל לחיות איתן שנה בדירה ולעבוד איתן?

שתי סיפורים:
סיירת מס' 1:
חברה שלי היום הגיעה לכיתה מזועזעת: 'נו הדס, איך היה בסיירת? 
- 'את לא מבינה! כל הבנות, עם חצאיות מעל הברך... לא יודעת מש'ו אחר. הרגשתי.. לא שייכת..'

סיירת מס' 2:
'נו, איך היה?'
'איזה בנות! היתה אווירה טובה, הסגנון נראה בגדול טוב וכ'ו'

נכון שזה דיי שחור-לבן בשני הסיפורים (לא תמיד הלבוש אומר). ולכן, מעבר לשכל, ולמה שאת רואה..
הלב אומר הרבה - תקשיבי לו. תני מקום לתחושות שלך..
(אני לדוג' ביטלתי שתי סיירות שבוע לפני - כי הרגשתי שאין טעם לנסוע)

לגבי העצמאות - זה קורה באופן טבעי - לדעת לדאוג לעצמך- לכביסות, לאוכל, נקיון, לכסף, לסדר יום, ולכל הדברים שעד עכשיו אנחנו רגילות שאמא דואגת להם.
ולכן זה חלק מההתבגרות והשינוי הטבעיים.

שיהיה בהצלחה,

מוזמנת בשמחה לאישי אם צריך

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....