רע אם הוא יתעורר מדבר כזה...

תנסי להשכיב אותו על הרגליים שלך, יד אחת מחזיקה את הראש כשהמרפק של אותה יד מרחיק את היד שלו.

יד שנייה שלך עם התרסיס והמרפק שלך מרחיק את היד השנייה שלו...

תיזהרי עם התרסיס שלא יפצע אותו באף ושלא ישפריץ לו לעיניים, ותניקי אותו מיד כדי להרגיע...

זה מה שאני עושה עם המתוק שלנו - בן חודשיים...

לא הצלחתי בכלל בעצמי (טוב, הוא בן 7 חודשים וכבר בחור חסון..)

אז ויתרתי.

כשהיו לנו שלושה קטנטנים עם שלושה בקבוקים ושלוש כוסות לנקות הגיעו מים עד גועל נפש ואמרנו "די!" ומאז אנחנו רק עם כוסות רגילות. לא בקבוקים, לא כוסות מיוחדות - סתם כוסות רגילות פשווט לקרב לפה שלהם בעדינות לאט - בסוף זה עובד

לא מסכים אף פעם לשתות מים (ניסיתי תמיד בבקבוק, לא עלה בדעתי אחרת), ויום אחד הוא ישב על אמא שלי והיא שתתה מים, והוא התחיל להתאמץ להגיע אל הכוס שביד שלה ולשתות ממנה. זה היה מצחיק ומתוק בטירוף, ומאז אנחנו רק עם כוסות רגילות.

גם ככה אני לא כל כך אוהבת "אביזרי תינוקות".

האמת שויתרתי די מהר והתחלתי לתת לו לשתות מכוס חד פעמית.

אבל חשבתי שאם ידע לשתות לבדו מכוס עם מכסה הוא פחות יהיה תלוי בי וגם יוכל לשתות יותר, בכל זמן שירצה.

טוב, אולי זה רק העצלות שלי (:

אפרופו,

מה הנוזלים שאפשר להשקות?

אפשר פשוט מים (מינרליים\מורתחים)?

וכן, רצוי שיהיו מורתחים (בין אם מינרליים או מי ברז).

לגבי הבחירה בין מינרליים למי ברז, אני חושבת שאין הסכמה גורפת. משרד הבריאות ממליץ יותר על מי ברז. לדעתי מינרליים זה גם בסדר, בתנאי שאת יודעת שלא עמדו בשמש לפני שנמכרו, שאז הפלסטיק מפריש חומרים בעייתיים למים.

וגם לגבי מי ברז יש אזהרות - להשתמש רק במים הקרים (אח"כ אפשר להרתיח, אבל לא לקחת מראש מהברז החם), ובבוקר לתת למים לזרום שתי דקות בחופשיות לפני שמשתמשים לשתייה. שתי האזהרות נועדו למנוע הרעלת מתכות.

כוס חד פעמית זה נוח לך? הוא לא מקמט אותה ושופך הכול? אני נותנת כוס חד פעמית רק אחרי שכבר מאוד מאוד מיומנים בשתייה מכוס פלסטיק.

זה נכון שתינוק ששותה מכוס של גדולים מגיע לעצמאות בשתייה מאוחר יותר, אבל בכל מקרה זה עוד גיל שהם לא עצמאיים בהמון דברים, לא? ואחר כך כשמגיעים לגיל שילדי הבקבוק נגמלים ועוברים לכוס וצריכים עזרה והכוונה - הילד שרגיל לשתות מכוס כבר כמה חודשיםכבר מזמן יודע לשתות היטב לבד.

אני נותנת בכוס חד פעמית כשאני מחזיקה ולא הוא, וכל פעם ממש טיפה. הוא עדיין לא ממש יודע לבלוע נוזלים. (רגיל לינוק בלבד)

השאלה היא אם אני מכניסה אותו לגן (פעוטון?) בגיל שנה בערך, הגננות ירצו שידע לקחת בקבוק או שזה בגיל מוקדם יותר? (סורי על הבורות... ילד ראשון...)

הוא לא לפתור היום בעיות של מחר.

גיל שבעה חודשים זה נורא מוקדם בשביל להתחיל לחשוב על מה יהיה בגיל שנה - כמעט כמו שכשהוא נולד היית מנסה לפתור את האתגרים שיש לכם עכשיו - אבל הרי לא הייתה שום דרך אז לצפות מה הם יהיו, נכון?

אם מצאת דרך שטוב לשניכם איתה היום - מעולה.

עד גיל שנה המון דברים יכולים להשתנות. המוטוריקה שלו, העניין שלו בשתייה עצמית, ובכלל - כמו שכתבת - רק אז את תדעי מי תהיה הגננת ומה יהיו ההעדפות שלה. אם יהיה צורך אז ללמד אותו - תלמדי אותו אז, הוא כבר יהיה בשלב אחר לגמרי.

אל תדאגי.

כיף שיש את מי לשאול 

וגם לקבל תשובה מעמיקה.

אבל מהכוס עם המכסה הייתי תמיד מורידה את החלק גומי שגורם לוואקום הזה

או מלכתחילה לןקחת כוס עם מכסה בלי הפטנט נגד שפיכת המים ואז יותר ברור לו איך לשתות מזה.

ואת יכולה ללמד לשתותו מכוס רגילה כשאת שמה ממש מילימטר מים ונותנת לו לנסות לבד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....