אין לתאר עד כמה אני אוהבת את הארץ הזאת.
זה התחיל באידואולוגיה, בשכל, במה שאני חושבת שנכון,
אבל מסתבר שאחרי המעשית באמת נמשכים הלבבות.
ואני אוהבת את הארץ הזאת ברמה שאי אפשר לתאר בכלל, בכל גופי ונשמתי...
וזה כואב, זה כל כך כואב, כמה אנשים צריכים למות למענה, כמה אנחנו צריכים לתת,
כמה עוד נבנה ויהרסו לנו? כמה??
דם מדמינו, אחים שלנו, איך הם מסוגלים להחריב?
מי נתן להם את הרשות והאומץ??
ומתי, אלוקים, מתי זה יגמר כבר??
רוצים משיח.
![]()
[סוג של פריקה.נכתב מהלב.
אני יודעת ששמעתם את הדברים האלה כבר יותר מדי פעמים וזה נשמע כבר נשמע כמו סיסמאות שחוקות. אבל זה מהלב.]









