בזוהר כתוב שפורים נקרא כך ע"ש יום הכיפורים, ובמקום אחר בחז"ל כתוב שיום הכיפורים הוא רק כפורים.
נשאלת השאלה: מצד אחד חג הפורים, חג של "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (מתוך המגילה), ומצד שני יום הכיפורים, שבו יש מצווה לענות את הנפש, וכל העובר על כך "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". איך יתכן קשר כה אדוק בין שני הימים שהרעיונות שלהם כ"כ מנוגדים?
מבאר האדמו"ר מפיאסצ'נה:
ביום כיפור אנחנו יודעים שעצמו של יום מכפר (לשיטת רבי). כלומר, עצם יום הכיפורים מסוגל לכפר על אנשים, בלי קשר לשאלה אם הם עשו תשובה שלמה או לא. כך גם פורים!
לא משנה אם הצלחת לשמוח עד הסוף או לא - ההשפעה של פורים תהיה בך, משום שעצמו של פורים משמח!
היום הזה כ"כ מיוחד שגם אם אדם נמצא במשברים קשים ובמצב שפל - "חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו"!
"כל אדם מלא ייסורים.
על כן צריך להכריח עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד
ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במילי דשטותא".
(ר' נחמן)
שב"ש, חג"ש ושנזכה! 
הד"ת לע"נ סעדיה בן רומיה הכ"מ.
