מה לעשות שיש אנשים שאיתם רק בתקיפות אפשר להשיג דברים

ובנוגע למה שדיברת איתי עליו פעם

אני חושב שיש מצבים שצריך גם להיות תקיפים...

זה לא הייתה סתם צעקה עצבנית, זה היה הרבה כאב ותסכול...
אבל היא צעקה עלי בחזרה וזה פשוט לא עניין אותה...
תראו, אני לא אחת שצועקת, אני מנסה לסדר הכל בצורה עדינה.
וכל התקיפות הזאת שלי - ועוד מול כל הכיתה - זה רק כי הכאב התפרץ, אבל זאת כ"כ לא אני להיות תקיפה!

בסוף אני נכנעתי והפסדתי כנס מקהלות...
אבל האם העיסוק שלי בלימודים לא מוגזם מדי?? (אז נכון, קיבלתי על זה שאני משקיעה בלימודים כ"כ הרבה פרס הצטיינות, וזה ממש שימח ועודד אותי שיש מישהי (המורה שלי) שרואה את זה ומעריכה)
אבל - להפסיד כנס מקהלות דווקא בזמן הכי קריטי שאני בסוף הדרך - בסוף העליה התלולה הזאת שבסופה יכולתי להתגבר לגמרי על הפחד... ?
כבר שנים אני נלחמת בו, ודווקא עכשיו הייתי צריכה להכנע לעבודה באזרחות?? |מבולבלת|
 

זה חשוב.

   אין עניין לשאול עכשיו, אחרי שלא הלכת, מה היית צריכה לעשות. 

   מה שחשוב עכשיו זה ללמוד לפעמים הבאות.

   אני חושב שהיית צריכה ללכת לכנס מקהלות.

מההתחלה כשראית שלא אכפת להם היית צריכה לעבור לקבוצה אחרת.

ואם זה לא אפשרי, היית הולכת ומסבירה אח"כ למורה שלך, ואני מאמין שהיא היית מבינה אותך ונותנת לך להגיש באיחור.

והיית יכולה להגיש את זה לבד! מי שלא עבדה שלא תתלונן!

חוץ מזה שאם יש דברים שחשובים לך בחיים חוץ מלימודים, אז כדאי להשקיע בהם גם אם הלימודים לא יהיו מושלמים.

שוב, כל זה לא כדי שתתבאסי אלא כדי שתלמדי לפעמים הבאות.

כל טוב!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....