קודם כל כלכלית. דבר שני, אין את כל הלחץ של המבחנים, יש שגרה רגועה של עבודה כשמוצאים בע"ה.

לא נשמע מעולה? 

זה לגמרי נקודת זכות

מבחינת שגרה פנויה

מבחינה כלכלית

מבחינה יציבות

ועוד הרבה דברים

שונה/מוזר

את מרגישה ככה כי עד עכשיו עכשיו היית רגילה למשהו אחד

ועכשיו את במצב אחר

בהצלחה

בכלל לא מוזר בעיני.

אם כבר מראה על רמה גבוהה

כל בייניש חולם שאישתו תהיה עם תואר וכבר לא סטודנטית...

יכול ללמוד הרבה יותר בנחת..

כמו שאמרו לפניי- גם כי היא יותר מסודרת בחיים, וגם מבחינת זמן פנוי. וגם כי היא עברה עוד תחנה בחיים וזה ביגר ופיתח את האישיות שלה יותר בד"כ.

וסתם הערה: הרי בכ"מ זה לא בשליטתך, אז אל תתני לזה להטריד אותך.

בעלך הרי יגיע מתישהו (בע"ה בקרוב) ויקבל אותך כמו שאת. אז הנתון החדש יכול רק לסנן לך עוד מועמדים לא מתאימים

"ויקבל אותך כמו שאת"

ואפשר להוסיף.. יאהב ויקבל...

זה מוזר לי כי מסיימת יחסית מהר... רוב החברות שלי עוד באמצע התואר (ויש כאלה שממש בהתחלה)

מוזר לעבור שלב פתאום... מוזר אבל משמח

תמיד הבנות עוקפות את הבנים בעניין הזה.

תחשבי, אם מישהי עשתה שנת ש"ל והתחילה אחריה תואר של 3 שנים

ומישהו באותו גיל התחיל ישיבת הסדר, התגייס לצבא בשיעור ג', השתחרר באמצע שיעור ד' ...

במילים אחרות - הם באותו הגיל - היא סיימה תואר ולו נשאר עוד שנה בישיבה (אם הוא רוצה להתחיל תואר, הוא יסיים 4- 3 שנים אחריה)

אז לא, זה לא מפריע, ולא אמור להפריע!

תיהני עם מה שיש ואבא שבשמיים שאוהב כל אחד ואחת מאיתנו יעזור לך למצוא את ה-אחד שמתאים לך...

גם אני כך

אבל אני למשל חשבתי על תואר שני,

עם זאת אחכה שאתחתן כדי לעשות זאת כי הבנתי שזה דיי מאיים-

יש מצב נכון?

זה נשמע מאיים? 

לא חשבתי על זה...

זה אמור להיות שיקול האם להתחיל לימודי תואר שני?

דווקא בתור רווקה זה יותר נוח ללמוד ויש יותר תקציב לזה מן הסתם.

גם אני באותו מצב,

חשבתי להתחיל ללמוד לתואר שני, אבל תחשבי על זה-

בהנחה שאת מתחתנת בעי"ה עם בחור ישיבה שעשה צבא,

יש מצב שאת מתחילה תואר שני כשהוא עוד לא התחיל את הראשון-

זה קצת מאיים לא?

אני הייתי מרגישה פחות בנוח עם מישהו שכרגע עושה למשל דוקטורט..

--

יצא לי לנסות להכיר למישהי בת 35 בחור,

מבירור איתה ועם עוד בחורים את מבינה עד כמה זה מאיים עליהם.

שנזכה להתחתן לפני ואולי נלמד ביחד

לא מסיימים ללמוד לתואר שני תוך חודש...

זה לוקח לפחות שנתיים.

ועד שאת לא מסיימת את לא נקראת "בעלת תואר שני" אלא רק סטודנטית.

דבר שני, איך נדע מתי נתחתן?! |מיואש|

בגלל זה אני צריכה להמתין עם התואר?

למרות זאת, אני מסכימה איתכן.

אוף זה כבר מתחיל לבלבל!

מצד אחד- אם אני אעשה תואר שני לפחות אני ימשיך להיות סטודנטית...

מצד שני- תואר שני יכול לאיים על בנים...

בעעע so annoying!!!

female- אבל גם אם עדיין אין את התואר השני ביד, עצם זה שאת עושה את זה, זה אומר שבקרוב (בע"ה) יהיה לך, ובכלל זה נראה כאילו את ממש חכמה ואולי רוצה להיות קרייריסטית וזה יכול לאיים...

כל עוד אין לי משפחה משלי אז אני קרייריסטית.

השלמתי עם זה כשראיתי כמה שעות מהיום שלי אני משקיעה בעבודה

אני אוהבת שהיום שלי מלא בתוכן.

ואם אני נהנית מזה, אז למה לא?

עדיף להשקיע בקריירה עכשיו ולעשות את החיים קלים יותר בהמשך בעזרת ה' יתברך מאשר לחזור מהעבודה ולהרגיש שלא ממצים את כל היום.

אני חושבת, שלא כדאי לספר ישר בתחילת קשר על הלימודים לתואר שני.

לא חובה לחשוף הכל על ההתחלה...כדי לא להרתיע אותו.

מצד שני, מה שאמרת לגבי ה"ממש חכמה" - זה באמת מפריע לי מאד...

כי זה חושבים כבר מהתואר הראשון. (אז אין מה לעשות נגד זה...).

בקיצור, אין לי תשובה ברורה...

ממש מתחשק לי להתחיל/להמשיך  ללמוד

אם זה מאיים עליכן,ואתן חושבות שעקב לימודים כאלו אתן עלולות לזנוח

את הרצון להיות רעיות אמהות טובות ולהשקיע בבית,הרי שזה באמת שיקול

רציני,ואפילו הייתי אומר חותך שלא לעשות תואר שני.

אבל אם עליכן זה לא מאיים,ואתן יודעות מה אתן רוצות להיות שתתחתנו,

אבל ביינתיים ובלי סתירה רוצות להמשיך וללמוד ולהתפתח,אין מבורך מזה,

ואז אני לא רואה שום היגיון שלא ללמוד לתואר שני ו"להישאר במקום"

רק מחשש שהדבר "ירתיע" בחורים.

אם יש אמת פנימית מאחורי העניין,ואתן יודעות שלא תיסחפו אחרי הקריירה

ע"ח המשפחה/הקמת הבית,אני חושב שאין ספק בכלל

הדבר היחיד שצריך כל הזמן הוא להזכיר לעצמיכן מה באמת חשוב.

ועוד משהו:נגדיר את זה בעדינות,אני לא חושב שזה מראה דברים טובים 

על ציבור הגברים שבנות חוששות ללמוד ולהתקדם כי זה ירתיע בנים,שהבנות

שהם יוצאים איתם מצליחות בחייהם ומתקדמות.בכלל, אם אדם למד לדוג' 5 שנים

בישיבה,הוא ממש לא נמצא מאחורי מי שיש לו כבר תואר ראשון.אמנם הוא לא קיבל

תעודה על כך, אבל הקרן קיימת לו...

כל מה שכתבת נכון ואפילו יותר מזה.

במיוחד העניין עם "איכות" הלימוד ולא הכמות...

המציאות היום מוכיחה שזה כן מרתיע...

חלק מהבחורים(ישיבה) שפגשתי (קצת) נבהלו ממני בגלל הלימודים וכל זה...

הם דיברו רוב הפגישה רק על הלימודים שלי והעבודה ועל כמה זה מכניס כסף 

ואני כבר חשבתי שלפחות בזמן הזה יהיה לי קצת שקט מזה...

ואגב- הערה שאני רואה לנכון לאומרה,

מתוך שיחות עם חברות-

אז בנות,

כל עוד אתן תאמנה, שבחור שיושב ולומד תורה במשך השנים הללו,

עשה הרבה בחייו, כי אכן ללמוד תורה זה בהחלט עשייה נצחית,

אז כבר זה שאנחנו עושות "תארים" פחות יאיים על הבחור. 

אבל, כשהדעה הרווחת בציבור הכללי, היא שהבחור עוד לא יצא לחיים, ולא עשה עדיין כלום בחיים, כי הוא ישב ולמד,

(וכן, אני יודעת שזה נשמע טיפה מוגזם, אבל זה לא- רק כי אנחנו בעד לימוד תורה, אז מכבסים את זה במילים וביטויים אחרים..)

אז הגיוני שיהיו כאלו, שיהיו מאוימים מבת זוג ש"עשתה המון בחייה הקצרים.."

וזה די מקביל לתגובה שהיתה פה שבחורה מאויימת מלצאת עם מישהו שעשה דוקטורט..

ודעתי האישית- אין צורך לייחס חשיבות לכל זה בכלל.

לא צריך להיבהל מדוקטורט, צריך להיבהל ממידות רעות, ולהתרשם לטובה ממידות טובות...

אני די מאמינה שגם אם יש מישהו שיחשוש מזה, ברגע שהוא יראה אותי וידבר איתי בע"ה החששות שלו יתפוגגו...

הבעיה היא- מה אם הבחורים ירתעו באופן שהם בכלל לא ירצו להיפגש...?

שהבחורה מרגישה שהיא 'יותר' מהבחור.

נכון, זה באמת לא אומר משהו טוב על ציבור הגברים...

אבל זו ההרגשה שאתם נותנים לנו... ״את יודעת יותר מידי״ ״את דעתנית מידי בשבילי״ ווכו 

בעז"ה אני מתחילה גם תואר שני שנה הבאה..

וחשבתי... כמו שכתבתן.. שזה עלול להפחיד בחורים..

(וכן.. .זה מפחיד את חלקם... אני יודעת..)

וגם חברה שאלה אותי: איזה שם יהיה לך?(מבחינת המקום שאני נירשמת לשם..)

אז אמרתי: מהזתומרת.. יהיה לי השם שלי,, מייכ,,, יש לי רק שם אחד

אז..

 מה שאני רוצה לומר בזה:

כל אחת צריכה פשוט להיות היא... (וגם כל אחד..)

בן אדם זה עיסקת חבילה...

וצריך להיות שלם עם עצמינו..

לכל אחד יש שם אחד... השם שלו..

לא צריך יותר  מידי לחשוב מה יחשבו עלי..

אם מדובר בבחור שאף הוא סיים לימודי תואר והתחיל לעבוד, הכול מצוין. מאידך, מדויט שהוא עדיין סטודנט עשוי להרגיש שלא בנוח בגלל "הבדלי המעמדות"  

אם הרצון שלך להתחתן עם בחור שילמד בשנים הקרובות תורה, כלומר, אברך - מבחינתו זה מעולה ויותר מזה... (לא להאמין איזה שקט כלכלי זה עושה, אבל זה נכון, מידיעה מקרוב...).

מצד שני, אם את רוצה בחור שיעבוד בקרוב, כלומר, בלימודים לתואר/ בסוף לימודיו בישיבה ובתחילת מחשבות לכיוון לימודים ועבודה, בזה המצב יהיה מסובך יותר, כי הבן ירגיש קצת מוזר באמת, שאשתו (או זאת המיועדת) כבר עובדת ולמעשה מממנת       (/תממן) את הלימודים שלו, בזמן שהוא עוד חורש את החיים בלימודים ומנסה לשנורר עבודות מהצד... 

זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, אלא בסך הכל צריך גבר שזה לא השיקול הכי חשוב שלו (הרצון של הגבר להרגיש זה שמחזיק את הבית מבחינה כלכלית דומיננטי אצל הרבה, אבל לא אצל כולם)...

גם חשוב לזכור שזה גם הגיוני שייווצר מצב כז, בגלל העובדה שהבנים עוברים מסלול ארוך בהרבה מהבנות עד להגעה ללימודים (ישיבת הסדר/ גבוהה, או צבא 3 שנים... בהשוואה לבנות שיכולות לבחור לא לעשות שירות, או שעושות רק שנה/ שנתיים, זה הפרש משמעותי בשנים...).

כמו כל דבר בחיים..

בעקרון זה יתרון..(חרוז)

אבל אם אני עדיין שם עדיין מאחורה בישיבה..זה טיפה לא שייך..

אבל עקרונית,למה לא?

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך