אני ובעלי כותבים במשותף - פניה משותפת לעזרה !!אני ובעלי

 

מאחר ואנו זקוקים באחרונה לעזרה אבל לא ניגשים בפועל ליעוץ מקצועי, בגלל שאני (האישה) לא רוצה, החלטנו לכתוב במשותף כאן יחד תחת שם ניק חדש ומשותף, כך נוכל לשמוע את עצתכם המחכימה.

 

כרקע כללי, רק נציין כי לאחר זמן רב גילינו כי שרשור ותיק שדן כאן ביחסים בין בעל לאישה אכן היו שניינו בעלי ואני - הנה כאן התזכורת:

 

תגובה לבעלי - נשואים טריים

 

בכל אופן באחרונה המצב די עלה על שרטון והיו זמנים שבעיקר התכתבתי עם בעלי בהודעות כתובות ולא דיברנו זמן רב. הוא מאשים אותי ואני אותו.

 

הבעל: אני טוען ואומר ומרגיש שכבר ניסיתי די והותר את כוחי בשיקום הזוגיות ונשבר לי כי אני לא רואה שום שיתוף פעולה. כל בקשת סליחה מתפרשת כחולשה ואינה מניבה שום תוצאה טובה. הגעתי למצב שכבר אין לי מה להפסיד כי מה שרק אעשה לא ירצה ולא ישפר כלום.

המצב הגיע באחרונה לרמה שהילדים מרגישים את מה שמתרחש בין ההורים ולפעמים הם גם שליחים בתקשורת בין ההורים.

המצב הזה נובע בעיקר ממשחקי הברוגז של האימא שבוחרת ב'תענית דיבור'. לא זאת בלבד אלא שהם אף נחשפו לכינויי גנאי קשים מאוד של האם-על האבא שנאמרו ישירות אליו בנוכחותם. היא פשוט מבזה אותי ליד הילדים בצורה קשה ביותר.

 

האישה: הוא כל הזמן בעבודה ולא משקיע בבית מספיק. הוא עובד בעבודה רחוקה מהבית וגם מעורבת. אני חוששת שיש לו שם קשר עם נשים אחרות. במצב הזה לא מתחשק לי להכין לו אוכל בבוקר והרבה פעמים אני מרגישה שמה שאחרים מבקשים ממנו הוא עושה מיד לעומת דברים שאני מבקשת ממנו שאז אין לו חשק וכח והוא לא מרגיש טוב ועייף וכל מיני תירוצים שונים. הוא צועק עלי הרבה ליד הילדים או בני משפחה שלי או שלו. הוא ממש מבייש אותי לידם.

בנוסף, הוא גם בבית עסוק בפלאפון ובאימיילים שלו בבוקר או בערב, בשישי או במוצ"ש, ואי-אפשר לדבר אליו, הוא מרוכז בעבודה וקשה לתקשר איתו.

 

יחד: הגענו בשנה האחרונה למצב ששלשה חודשים לא קיימנו יחסי אישות בכלל. וגם לאחר מכן שוב היו חודשים שלמים שבפועל נותרנו אסורים זה לזה , או שהיינו רק פעם אחת בחודש יחד ולאחר מכן ביטלנו את הענין הזה לגמרי לתקופות ארוכות בשל כעסים הדדיים.

הבעל אינו מסכים שהוא צועק על האישה הרבה ליד הילדים או בני משפחה ולדבריו זה קורה רק לעיתים נדירות כשממש כלו כל הקיצין.

 

 

 

זה המצב.

 

מה יש לכם / לכן לומר לנו? נשמח לשמוע דעתכם/ן!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לי רושם שהאהבה שהייתה ביניכם פרחה לה למקום אחרצדוק השמן

לא יצא לי לגלוש כאן כשאתה פרסמת את ההודעה שלך שרוליק, אבל סתם שאלה-  תיארת את ההתנהגות של אשתך ולא שמת לב עד כמה היא מתוסכלת ממך ומוצפת מרירות? לשגע אותך עם 15 הודעות ביום, זה כבר לא כעס - זה כאב לב נוראי. זה כבר לא משנה מה היא רוצה בהודעות, הצפיפות שלהן זו פשוט הבעת כאב. עובדה שהיא כבר לא מצליחה להסתיר את זה מהילדים כי המרירות אוכלת אותה עד כדי כך שלא אכפת לה מיום כיפור. הרושם שלי הוא שהיא כבר לא כועסת, היא כבר פגועה ומיואשת.

בהודעה של רבקי, היא מתארת בדידות גדולה שהיא לא בחרה בה. יש נשים שמתחתנות בידיעה מראש שבנישואין יש גם הרבה בדידות ובמיוחד אצל עקרות בית, אבל כנראה שאשתך בנתה עליך בקטע הזה ולא ציפתה להיות כל כך נשואה ובודדה.

אני כן חושב שהיא מעריכה מאד את המאמץ שלך בתור בעל מפרנס שמספק לה תנאים נהדרים, כי אני מניח שאחרת, היא כבר הייתה לוקחת את הילדים והולכת. בלי לפגוע בה, אני מניח שהיא יודעת טוב מאד מה יש לה בזכותך ועל איזה צד של הלחם מרוחה החמאה. אולי בגלל זה היא מעדיפה להמשיך ולסמן לך בדרך הלא מוצלחת שלה עד כמה היא מאוכזבת מהזוגיות איתך. היא כנראה לא העקרת בית הראשונה שמעדיפה לסבול בשקט, מרוב פחד של להיות חד הורית שצריכה גם לעבוד בשתי משרות ועוד להתקיים בדוחק.

אני חושב שהיא גם צודקת בסירוב שלה להרות. ילד עושים באהבה, או שלא עושים בכלל. אפילו מבחינה רוחנית, יש את העניין של 9 המידות. הריון עם תחושה יומיומית של תסכול הוא רע מאד ואפילו מסוכן במידה. לדעתי היא צריכה להימנע לטובת הבריאות הפיזית והנפשית שלה.

 

לי הייתה "רעידת אדמה" עם אשתי ועד היום יש לנו "אפטר-שוק" מידי פעם, כך שאני יכול להבין מה אתה מרגיש ואולי קצת מה היא מרגישה. כשאהבה גדולה הופכת לתסכול, זה תחושה של מעין "מוות פנימי"- לחיות עם מישהו שפעם אהבת ולהמשיך לחיות איתו גם אחרי שהוא הרג את הרגש הזה, זה דבר לא פשוט.

 

יש תקוה..ד.

זה ששניכם רוצים לתקן, עצם "שיתוף הפעולה" הזה שאינו דבר כ"כ מצוי - 

 

יתכן מאד שמראה על רצון פנימי הדדי.

 

גם מעוד כמה "סימנים" נראה שיש מה לעשות..

 

בלנ"ד - אציע באישי.

 

בהצלחה,

 

אל תתייאשו,

 

מועדים לשמחה!

פששששש, איזה שיתוף פעולה+mp8

ניק יקר, אתה נשמע יצירתי נורא ומשועמם נורא.

 

מצטערת, לא נשמע לי רציני מילה אחת מכל הנ"ל.

 

אתם זוג חמוד מאמע צאדיקה

(MP7 -יש מצב שהם אמיתיים, ויש מצב שיש זוג אחר שקורא את הדברים וזה עוזר להם- כדאי לכתוב...  לדעתי)

 

זוג שכותבים ביחד הודעה

בה כל אחד כותב את הצד שלו

בכזו בהירות ושיקוף

קודם כל תקראו בעצמכם את מה שכתבתם!! כל התשובות נמצאות שם!

 

דבר שני-

בספר הידוע גברים ממאדים ונשים מנוגה- לקרוא מעמוד 207 -על תקשורת במשברים וכולי

וליישם!

(אני חושבת שזה לא נוראי שכשלא מצליחים לדבר- אז כותבים, לפעמים זה דווקא טוב יותר.. כי מבטאים את מה שרוצים ולא עיפים גיצים של כעס...)

 

בספר "הכל לאדון הכל" הרבנית שיין מספרת שהיה להם בבית נוהל-

כל יום כשבעה היה חוזר הביתה הם היו מורדים את שפופרת הטלפון לשעה

וכל העולם ידע שאבוד להם להתקשר בשעה הזו- פשוט לא עונים\זה הזמן הקדוש של הזוגיות והבית שלהם פנימה

וזה היה בדור- שהיה רק טלפון אחד בבית... על הקיר,

 

היום כשיש לכ"א 2 מצלצלים בכיס- זה עוד יותר חובה לעשות נוהל כזה "שעה בלי רעש- רק זמן לזוג"

ותעזו את זה בזמן שאתם לא עייפים מידי להיות נחמדים... לא- העבודה על ה"אתם" לא יידחק לסוף היום וסוף העדיפויות

תאמינו לי שלא יקרה כלום אם האיש יצא מהעבודה שעה מוקדם יותר.... כדי ללכת לעבודה החשובה יותר- שבבית

(כן! הולכים הביתה לעבוד, לעשות את הבית- זה לא יבוא לבד אם לא תעשה את זה)

איש- זה אחריות שלך

 

אישה- תתני לו קצת קרדיט

כשהוא מנסה- לא נורא שקשה לו בהתחלה... שיוצא קצת מקווצצ' ולא הכי חלומי..

הוא שם, והוא מנסה- תעודדי אותו בזה שאת נענית לו. הוא נחמד קצת- תחזירי לו נחמדות. הואמ נסה להשקיע- תשקיעי לו בחזרה

 

ואל תערבו את הילדים בזה!!

זה שורט להם את הנפש בצורה קשה!!!

 

לגבי אישות- ביהדות המילה לקשר הזוגי היא "אישות"- מלשון אישיות- כחלק מהחיבור של מכלול האישיות והחיים של הזוג יש חיבור גופני (ודי למבינים. פורום פתוח בכל אופן...)

צאדיקה צדיקה,+mp8

זוג שכותבים ביחד הודעה

בה כל אחד כותב את הצד שלו

בכזו בהירות ושיקוף

קודם כל תקראו בעצמכם את מה שכתבתם!! כל התשובות נמצאות שם!

 

 

וזו בדיוק הסיבה שזה לא נראה לי אמיתי...

 

כשיש כזה שיתוף פעולה והבנה של כל צד -

הבעיה לא כ"כ גדלה כפי שמתואר שם....

צדיקה את בעצמך מאמע צאדיקה
עבר עריכה על ידי מאמע צאדיקה בתאריך י"ט בניסן תשע"ג 23:17

MP7 -יש מצב שהם אמיתיים, ויש מצב שיש זוג אחר שקורא את הדברים וזה עוזר להם- כדאי לכתוב... לדעתי)

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(ומזה שכתבתי- אפילו לי יצא טוב, כי בדור של מכת הפלאפונים- צריך לעורר ולהזכיר את הנושא הזה תמיד... לעשות פנאי למשפחה!)

 

 

 

 

 

 

 

בהמשך לשרשור הקודםמשה

1. האם באמת יש קשר בין כמות המיילים והSMSים למשכורת?

(אני קצת מכיר את התחום, הרבה מדי פעמים זה לא קשור באופן ישיר, והרבה מדי פעמים מדובר בשטויות חסרות ערך)

 

2. באיזה מקצוע הוא עובד, לעזאזל?

(לפחות לגבי עצמי, אני יודע שהצלחתי לצמצם משמעותית את "השגעונות" בשעות הערב, כשהפיתרון היה לקבל SMSים אוטמטיים מהמערכת עצמה בשעה 17:00 שיש בעיה, במקום לחכות לטלפון הנודניק בשעה 22:00 שמספר שהמערכת קרסה).

אם זה מקצוע טכנולוגי - הייתי יוצא כמה ימים ל""חופש"" מהעבודה הקבועה ומנסה להבין איך הדברים עובדים ואיך מטפלים בהם.

בלי קשר לפותח השרשור- ולמה שהוא אולי עוסק בו+mp8

להיות מכור לעבודה- זה בכלל לא משנה במה אתה עובד.

 

זה מצב נפשי ולא תלוי עבודה זו או אחרת.

 

וזה הדבר שצריך טיפול באמת. לא המקצוע.

 

 

לצחוק או לבכות??אלעד
עבר עריכה על ידי rivka501 בתאריך כ"ט בטבת תשע"ד 00:13

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף צוחקצוחק

 

תודה

יש פה מעגל קסמיםפאז

תחילתו בחוסר תקשורת ויכולת לסכם ולדבר בצורה נכונה על דברים.

המשך בכך שאתה נסחף יותר מדי לעבודה ולא יודע לשים לכך גבולות- על חשבון הזוגיות והמשפחה שלך.

בהמשך אשתך פועלת בדרך שהיא מכירה לזעוק הצילו- בהודעות האלה.

קשה לה לעריך אותך ולכבד אותך במצב כזה. אני בטוחה שגם לילדים קשה.

אני חושבת שעליכם ללמוד ליצור מערכת תקשורת נכונה- אפשר להיעזר בשיטת אימגו וכו'.

(בגלל שאת לא רוצה ייעוץ, וחבל).

 

תחליטו על גבולות גזרה- כמה זמן מוקדש לעבודה?

מתי אבא חוזר הביתה?

מתי הוא מנותק מפלאפונים והודעות?

מתי כן אפשר שיהיה בקשר עם העבודה??

 

אתה- נסה להבין למה אשתך *כן* זקוקה.

כתבת שאתה מפרנס יפה ולכן אתה לא מבין מה היא רוצה.

אשה זקוקה לבעל, לתקשורת, להערכה, לתמיכה.

נראה שכל עול הילדים הבית החינוך והזוגיות וגם עבודה מהבית,

מוטלים עליה. יש פלא שהיא קורסת??

 

מה התפקידים שלך ומה שלה בגידול הילדים? ובתפעול הבית?? שבו, כתבו כ---ל מה שצריך,

ותראו איך נכון לחלק ביניכם.

 

והכי חשוב- ללמוד לדבר, להקשיב ולכבד.

התייחסות לתגובותיכםאני ובעלי

 

יחד:

 

ערב טוב,

 

ראשית תודה לתומכים. מי שחושב שמדובר בהתחזות או גימיק, אין לנו מה לומר לו מעבר לדבר אחד: אנו מתבוססים כבר הרבה מאוד זמן במצב הלא טוב הזה עם עליות ומורדות. כרגע אנו עדיין ללא אישות אבל לפחות יש רגעים כמו כאן שאנו יכולים לנהל תקשורת משותפת. זאת המציאות. ב"ה כרגע בפסח כששנינו בבית אנו במצב טוב יותר משאר ימות השנה הרגילים.

חשוב לציין כי בשל ימי המועד אנו לא הרבה בבית ולכן לא היינו כל היום ליד המחשב. יתכן גם שעד אחרי החג לא נשוב להיות כאן ועל כן יתכן ונוכל להגיב שוב רק אחרי החג.

לאדמין, לא הבנו מה שכתבת בסוגריים במספר 2 בתגובתך.

 

הבעל:

ראשית אבקש להתייחס למשפט הבא:  "היא כנראה לא העקרת בית הראשונה שמעדיפה לסבול בשקט, מרוב פחד של להיות חד הורית שצריכה גם לעבוד בשתי משרות ועוד להתקיים בדוחק".

אני מבין את העובדה שיתכן ואשתי הגיע למצב כזה מבחינה רגשית. אולם אני חייב לציין שאם זה כך, חובתה לטפל בעצמה ואני אומר לה את זה ישירות.

 

אני רואה עצמי כאדם ער ורגיש ומפרגן. לא חסר לה כלום. כל מה שהיא צריכה היא מקבלת. מצבה הפיזי טוב ממרבית נשות ישראל. אלא מה, אנו מדברים על המצב הנפשי. אני מרגיש שזו רק ההסתכלות שלה. ההרגל שלה להיות נרגנית ומלאה מרירות, עד כדי התנהגות כועסת ולעיתים אלימה כלפי וכלפי הילדים.

 

אני חושב שלו היית מכיר את כל התמונה בכלולתה היית מבין שאף בעל לא היה מסכים לקבל גישה כזאת כלפיו. מדובר בהודעות שלטעמי אפילו אישה שאינה שומרת תורה ומצוות לא היתה שולחת לבעלה הודעות גסות שכאלו.

 

כמו"כ הבדידות שלה, זה דבר שהיא יוצרת על עצמה. היא אינה מפתחת קשרים עם בני משפחה, חברות ושכנות. היא בקשר רק עם חמותי (אמא שלה) ואחותה. אפילו עם גיסות משני הדדים אין לה קשר. ועם חברות מהלימודים בכלל אין לה שום קשר. הקשר שלה בנוכחות התמידית שלי לידה, הוא צורך לא בריא. כדוגמא, אציין כי היא רוצה שאעזוב את העבודה שלי ואחזור לעבוד מהבית כפי שעשתי בעבר. כדי שהיא לא תהיה לבד במהלך היום.

 

אני יכול כמובן לומר שהחשש שיש לי קשר עם נשים בעבודה קיים ברקע, אך אין לו שום בסיס עובדתי, אין לו רגליים ואין שום סיבה עובדתית לחשוש כך, מלבד העובדה שהיא מכירה את החולשות הטבעיות והנפשיות שלי בתחום. אולם בפועל אין בכך ב"ה כלום. לפחות לא עד לרגע זה.

 

אוסיף ואגלה: מראש אני בעמדת נחיתות כלפי אשתי, מאחר ואני סובל מבעיה נפשית מסויימת מוכרת, אשר סובלים ממנה כ-7% באוכלוסיה. על כן מראש אני יודע שאני צריך לבחון עצמי היטב, להבליג יתר על המידה, וגם לא לשפוט ולא לסמוך על שיקול דעתי. מספר פעמים נועצתי ברבנים ומדריכים אשר הצדיקו אותי וניסו להפנות אותנו לייעוץ אך אשתי סירבה. בכמה פעמים אף קראו לה באמצעותי לבוא לשיחה משותפת והיא סירבה.

 

אני מצדיק את העובדה שבשורה התחתונה זה לא מצב אידיאלי להביא עוד ילדים לעולם. נכון, יהיה אשר יהא, לא כדאי להביא ילד לעולם במערכת יחסים שכזאת. אולם, אני רוצה לומר שזו רק עדות וסימפטום לבעיה העמוקה. תבינו, אישה שלא עובדת מחוץ לבית (ואין לנו הרבה ילדים) ויש לה הכול והילד הקטן שלנו כבר מעל גיל 6 ולא רוצה או לא מסוגלת לגדל עוד ילד, זה לכשעצמו מעיד על בעיה.

 

יחד אם זאת אני מודה כי אני עוזר מעט בבית. בעיקר משמש כנהג ברכב כאשר צריך לנסוע ממקום למקום לצורך קניות, נסיעות וסידורים מיוחדים. אני גם זה שאחראי על ענייני הכסף וסידורים רשמיים בעיריה, תשלומים ובהכול.

 

אני מרגיש  שאשתי תלותית בי יתר על המידה. אני מקבל את זה, אבל לא מוכן לקחת על עצמי אשמה יתרה מעבר לסביר, במיוחד לא, כאשר אני יודע שברגע שאסיים את סיפוק כל הצרכים שלה לאותו היום, שניה אחרי זה אחטוף התנהגות גועלית כלפי. כך שלא משנה מה שאעשה - אשתי אף פעם לא תהיה מרוצה.

 

האישה:

תודה לכל המגיבים והמגיבות. התרשמתי שרוב התגובות היו בעדי, כלומר, שהבינו את המצב הנפשי שאני נמצאת והבינו עד לאן הגעתי.

למי שצוחק על הכתיבה המשותפת שלנו בנושא זה, אני יכולה לומר שאכן הסיטואציה מוזרה אך היא אמיתית לחלוטין. אני לא רוצה ללכת לייעוץ, (מתביישת) אבל מוכנה לכתוב כאן בצורה חופשית יחד עם בעלי.

אמרתי לבעלי בצורה ישירה כמה פעמים, שסיפרתי לבת דודה מהצד שלי, שאם לא שהיו לנו ילדים הייתי רוצה להתגרש. וכן אם לא היתה בעיה נוספת במשפחה שמונעת ממני את האפשרות הזאת, או לפחות מגבילה ומקשה עלי את הצעד הזה.

באחרונה גם אמרתי לבעלי, או שכתבתי לו את זה בהודעה כתובה שבמצב הזה אני רוצה להתאבד או להתגרש.

 

בהתייחס לדברים שבעלי כתב כאן שוב למעלה אני יכולה לומר: לעיתים רחוקות הוא עושה את הקניות או עוזר בבית. אפשר לספור על האצבעות. אפילו כעת בחג הפסח את כל עבודות הניקיון של הבית עשיתי לבד ללא עזרתו. כולל קניות של בגדים ונעלים לילדים. (בערב פסח ממש , ביום שני אחרי שריפת חמץ, עשה רק אז קניה מרכזית לפסח של מצרכי מזון ועוד).

 

לגבי הנסיעות, ברוב הפעמים אני והילדים נוסעים באוטובוסים ורק לעיתים רחוקות הוא לוקח אותנו. למשל, אחת בשבוע אנו נוסעים להורים שלי ואז אני והילדים נוסעים באוטובוסים כי הוא בעבודה בכלל מחוץ לעיר. בחזור הוא כן יכול להחזיר אותנו, אם יצא מוקדם מהעבודה, אבל הוא לא לוקח אותנו ואנו שוב חוזרים באוטובוסים. בקיצור, לעיתים רחוקות רחוקות הוא משמש לנו כנהג.

 

לגבי העבודה, אני עובדת מהבית לפעמים יש לחץ ולפעמים אין עבודה או שיש מעט. זה כולל גם את סידור הבית, כביסות, ניקיון, רחיצת ילדים, בקיצור את כל עבודת אחזקת הבית וכל העול של הבית עלי. אני לא נחה בצהרים ובדרך כלל אני ישנה בשעה מאוחרת בלילה כ-6 שעות ביממה. לא פלא שאני מתרגזת על בעלי ועל הילדים.

 

לגבי היחס לילדים אני אומרת כמה פעמים לבעלי, שאם הוא היה נמצא במקום שאני נמצאת, שאני איתם כל היום, הרי שהוא היה יותר כועס ויותר מכה אותם ממני. כי אני רואה שכשהוא נמצא קצת איתם הוא מתעצבן עליהם הרבה יותר מהר ממני.

 

לגבי קשרים חברתיים, פעם כן הייתי יותר בקשר עם בני המשפחה המורחבת, כיום בגלל המצב בבית, לא מתחשק לי בכלל להיות בקשר עם אף אחד. אם בת דודה אחת שלי, יש לי קצת קשר בתקופה האחרונה. אבל כאשר אני פוגשת באירועים קרובים או שכנים אני נהנית לשוחח, אבל חוץ ממפגשים אקרעיים אני לא מפתחת קשרים חברתיים מיוזמתי.

 

לגבי ההודעות הכתובות, ביחס כזה של בעלי שהוא כל הזמן עסוק בעצמו וכשאני מדברת אליו הוא לא מגיב כי הוא עסוק בהודעות לחברים, אז אני מתעצבנת והווליום עולה ובא לידי ביטוי בסגנון של ההודעות שאני שולחת לו...  (מה לעשות?!)

 

לגבי החלפת העבודה שלו, בעבודה הקודמת היחס שלו אלי היה הרבה הרבה יותר טוב מאשר היום. עזרנו שנינו אחד לשני. וגם אהבנו מאוד אחד את השני. בקיצור, היו תקופות טובות מאוד בינינו שהאהבה פרחה וגם יצאנו לפחות אחת לכמה שבועות לאיזה מסעדה לארוחת בוקר משותפת כשהילדים לא היו בבית.

 

כיום בעבודה החדשה, שאני כמעט לא רואה את בעלי, רק חוזר בשעה בלילה, אולי נשאר לי לראות אותו חצי שעה והוא הולך למיטה. בבוקר, כמובן מתעורר עם האינפוזיה (הפלאפון) ביד וגם הולך לישון עם זה. אז לא פלא שכל החשק ירד מהכול... וד"ל.

אני בדרך כלל לא חושבת בו שיש לו קשר עם נשים מהעבודה ובדרך כלל כשאני מעירה לו על כך ואומרת לו "לך לזאת וזאת..." זה נובע רק מכעס שיש לי בקשר לזה שהוא החליף עבודה בניגוד לרצוני.

 

 

לאישה-ניני.ג

אני מבינה שאת כואבת. אבל אם לא תלכו לייעוץ מסודר, לא נשמע שהעניינים יפתרו. וודאי שלא כאן בפורום.

אני מבינה שאת מתביישת, אבל לא שווה להתגבר על הבושה הזאת בשביל להציל את עצמך ואת הנישואים שלך?? נראה לי קטנוני להתרכז בבושה הזו ממישהו זר שבאמת יכול לעזור לכם, כשיש לכם את האופציה לצאת מכל זה. פשוט חבל)-:

חבל עליכם, חבל על הילדים שלכם. תעשי את זה בשבילם..

מסכימה!!דניאל55
על הפחד מההליכה ליעוץ(,")
עבר עריכה על ידי (,") בתאריך י"ח בניסן תשע"ג 01:15

הבושה והפחד ללכת ליעוץ בהחלט מובנים.

 

אבל מצד שני זה שיש לך/כם קושי יש לכם 3 אפשריות:

-אפשר לברוח, אפשר להילחם חזיתית בבעיה ולהתגבר ואפשר לעקוף א הבעיה באלגנטיות .

 

לענייננו - נשמע שאת כן רוצה ללכת ליעוץ אבל החסימה והפחד לכך גדולים ,ובצדק...

לא נשמע מדברייך שאת רוצה לוותר .

 

          - ההתגברות על הבושה דורשת אומץ רב, אולם אני בטוחה שהיושב בשמיים יעריך את זה מאוד מאוד- ובעיקר את תעריכי את עצמך על כך! ומי יודע איזה שמחה והמתקת דינים זה יעשה בשמייים? אני בטוחה שעצם המסירות נפש יפעל שם למעלה

 

         -ואחרון חשוב חשוב , נסי לעקוף את הבעיה, כמו שעשיתם כאן בפורום, לחפש משהו אחר.
        את צריכה לשבת עם עצמך ולמצוא את מה שמתאים לך כדי ביצירתיות ובעז"ה הקב"ה ישלח עצה טובה .

 

חשבתי על מס' דברים כמובן שזה דעה אישית של אדם מבחוץ שלא מכיר והכל בגדר השערות או דוגמאות

                               : א. להבין שיועץ מטפל בעשרות מקרים בחודש, כאשר ודאי שחלקם "בעייתים" יותר, הוא ראה כבר הכל, הוא שמע כ"כ הרבה, והוא לא יהיה ב"שוק" בעז"ה. ולכבד אותכם ואת הבעיה? זו העבודה שלו!

 

                               ב. ללכת ליעוץ זוגי נפרד- את לחוד והוא לחוד אפשר צל אותו יועץ ואפשר אצל שונים.

 

                               ג. לעזוב בכלל את היעוץ וללכת על שחרור קיטור וחיזוק שלא קשור בזוגיות בכלל- בהנחה שזה פחות מבייש.אפשר שיטת ריפוי טבעית לשחרור כעס ולחץ כגון עיסוי/ דיקור סיני/ שיאצו/קינזיולוגיה/דימיון מודרך/מח אחד...וכו' וכו' אפשר בלי לדבר יותר מידי , אם פשוט תקומי יום אחד בבוקר יותר רגועה ושלווה התמונה תראה אחרת לגמרי והדברים יקבלו פרספקטיבה ויחס אחר.( אני היתי ממליצה לך על שיאצ'ו או קינזיולוגיה, סתם תחושת בטן שלי, שעדיף משהו עם פחות "תובנות" ודיבורים), כמובן שגם הבעל יכול , בעז"ה שתמצאו שליח טוב.

                              נשמע שיש כאן הרבה סערת רגשות שלא משאירים הרבה מקום לפתרון קל, לא סתם הארכתי בזה זה נשמע לי אישית חשוב יותר מלדבר על טענה זו או אחרת בזוגיות עם יועץ...
     

 

בהצלחה רבה, שה' יבנה את ביתכם מחדש בשמחה אני בטוחה שאם תעשו את ההשתדלות הנכונה תהיה סיעתא דשמיא גדולה

(כבר יש, שהגעתם לכאן כזוג, הרי כל אחד מכן יכל להמעיט בפרטים כדי שלא תזהו)

                          

 

 

קטונתי מלעזורמירימי
במצב המיוחד הזה. אבל אם אתם נמעים מלהיות יחד כדי לא להביא ילדים, תבקשו מרב היתר לקחת מניעה. ההימצאות יחד, כאשר משתדלים לפני להרבות באמירת דברים טובים וחיוביים בלבד, יכול לחזק את הקשר גם אם ביום יום המצב גרוע. כמובן זה לא פיתרון למצב הכללי.
ברור שמדובר במניעה קבועהאני ובעלי

אחרת לא היינו יכולים מפעם בפעם להיות ביחד.

 

זה התחיל באישור של רב לתקופה של כשנה ונמשך עד עכשיו... שנים רבות.

 

 

אזמירימי
אם אתם כעת מונעים שלא באישור תבקשו שוב. רב סביר שתתארו את מצבכם אני מניחה שיתיר. קראתי פעם בספר של הרב ארוש שכאשר סוגרים את הרחם שלא באישור רב אז הרבה סיעתא דשמיא "נסגרת" ונמנעת. אבל זה ,כמובן ,לא התוכן בנושא שלכם. כמעט ענין תכני, אך חשוב מאד.
משהו חסר לי בהודעה שלך שרוליקצדוק השמן

אתה לא מציין את ה"האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו" בכתיבה שלך. זה מצוין שהיא במצב פיזי טוב, אבל אם היא במצוקה נפשית, אי אפשר לפטור אותה ב"לכי טפלי בעצמך". זה כמו שאני אגיד לאשתי "תפסיקי לאכול!". חבל שלא כתבת על האמפטיה שאתה מגלה לה ועל הדאגה שלך לשקט הנפשי שלה. אולי גם היית מוסיף בקטנה שאתה מתגעגע לימים הטובים שהיו לכם ביחד. זה פשוט חסר...

 

בתור אחד שמתמודד עם אתגר נפשי, אתה בטח יודע כמה זמן עובר מהרגע שמפנימים משהו ועד שנגשים לאבחון. הסירוב שלה ללכת הוא חלק מהבעיה ובתור התחלה היית צריך להתייעץ עם רופא מומחה לגבי זה. אולי אפילו מהמרפאה שלך. יש רופאים שיודעים איך להביא אליהם את המטופל.

 

מהכתיבה של שניכם, ביחד עם הניסיון המר שלי עם עצמי בעיקר, אולי לרבקי יש חרדת נטישה. בהתחלה חשבתי שזו רק החרדה הכלכלית של 'איך להסתדר' מהסוג שיש לחצי מדינה. עם חרדת נטישה קשה ליצור חברויות עם בני אדם אחרים וכשיש מישהו כמו בן או בת זוג, אז קשה מאד להיפרד מימנו, אפילו אם הרגש הבריא כבר לא שם יותר.

 

בכל אופן, זה לא רק זה ובלי טיפול אי אפשר. אם יש סיכוי וכל שכן אם אין סיכוי לזוגיות שלכם, רבקי בכל מקרה חייבת לאוורר את הרגשות שלה אצל איש מקצוע, כי ביחד או לחוד היא לא יכולה להמשיך לחיות ככה במיוחד אם היא אימא. חבל להעניש את הילדים סתם, כי הם יזכרו את זה.

לאני ובעלי, שלחתי באישי..חסין קדוש
תתחילו לחיות כיהודיםמושיקו

יש מספר דברים שהגבר חייב לאשתו והאשה חייבת לגבר.

על פי תורה, כשלא עושים את זה מתחילות כל הצרות.

 

האם למשל קנית לאשתך מתנה לחג?

זה מצווה על פי תורה 'ושימח את אשתו'

 

נ.ב. אני מגיב למרות שזה נראה שמנסים להטות את השרשור לנושאים מסויימים

אם אתם מסוגלים לשבת לכתוב יחדנקודה למחשבה
אני מאמינה שתוכלו גם לשבת יחד ללמוד את הספר הבית היהודי של הרב שמחה כהן.

חלק א+ב השקעה של 90 ש"ח

הוא לדעתי יתן הרבה עצות מועילות..
ישנם אפילו דוגמאות שלדעתי תזדהו איתן.

אם אתם באמת רציניים ואמיתיים הלימוד וההשקעה של השינוי שווים את זה.
אולי בהתחלה זה יהיה מלאכותי..

לדוגמה לחלק מחמאות שזה דבק לנישואין (ככה לפחות הוא מכנה זאת בספר) במקום לומר דברים לא יפים ופוגעים..
בהתחלה זה אולי יהיה מאולץ אבל מתוך לא למה יבוא לשמה.

לדעתי אם אתם עקשנים ובגלל (תסלחי לי כן) משחקי אגו של ביישנות לא רוצים ללכת לטיפול לפחות תנסו לקבל קלים ממקום ניטרלי.
אנשים בפורום יודעים רק נק' קטנות של הסיפור ולייעץ במצב כזה זה יכול להיות אסון.

בהצלחה!
תגובה בקצרהאני ובעלי

 

יחד:

יש לנו ממש כמה דקות קצרות לפני שנצא מהבית לדרך ארוכה לשבת. ולכן לא נגיב על הכול רק בקצרה וההמשך כנראה רק אחרי הפסח.

ראשית תודה רבה לכל מי שהגיבו וניסו לעזור בין עם כאן ובין באישי ובמיוחד לחסין קדוש על ההסבר הארוך והמושקע באישי.

 

הבעל:

בהתייחס להערה החשובה על כך שלא הדגשתי שאני אוהב את אשתי ומתגעגע לימים הטובים.

אכן צודק, לא נגעתי בזה. אוכל לציין כי במשך זמן רב מאוד, הייתי זה שמדגיש כל הזמן את האהבה גם במילים וגם פיזית בחיבוקים ונישוקים, אך נתקלתי בדרך חד-סיטרית לחלוטין עד שנשברתי. יתרה מזאת, לפעמים הייתי מקבל בתגובה קיתונות של בוז.

 

בשלב מסוים אמרתי מפורשות לאשתי: תעשי מה שאת רוצה, אני מבחינתי מוכן לכל הסבל הזה, למענך ולמען הילדים. בגלל שאני אוהב אותך ואת הילדים ובגלל שאני בטיפול נפשי שבו למדתי שהאישה והנישואין זה דבר קדוש - לכן אני לא יעזוב אותך לעולם, גם אם אני יצטרך לסבול ממך גיהנום כל יום. (אני חייב לציין שהתכוונתי לזה לגמרי ברצינות).

 

כיום, הפסקתי לחזר והפסקתי עם מחמאות של אהבה כי זה כבר יהיה ממש חסר טאקט לעשות את זה, לאור הסיטואציה שבה אנו נמצאים. אולם בוודאי שאני מתגעגע לימים הטובים, ולימים שבהם האהבה פרחה. למרות שאני חייב להיות כנה עם עצמי ולהודות שנכנסו אצלי מידי פעם פרפרים בראש ובהם הרהורי כפירה על קדושת הנישואין בכלל וגם קצת כעסים ולפעמים אפילו שנאה רח"ל.

 

 

האישה:

אני יכולה לציין שאכן הוא החמיא לי הרבה וגם היה קשר פיזי אבל אני הרגשתי שזה כאילו משחק ולא אמיתי. לכן, לא שיתפתי פעולה עם זה ואני לא החמאתי לו חזרה וגם לא הגבתי בחיבוק חוזר משלי וכו'.

 

אני מרגישה שהוא כל הזמן מתרחק מהבית ועדיין ממשיך להיות עסוק כל הזמן עם הפלאפון והעבודה שלו. בעלי טוען שהוא מתרחק ממני ומהבית בגלל התנהגותי, אבל אני מרגישה את התרחקותי ממנו בגלל ההתעסקות היתרה שלו בפלאפון  והעבודה בשעות שכבר הוא לא אמור להיות עסוק בהם וצריך להיות רק בבית. למשל אחרי חצות הלילה אפילו כשהוא עדיין לפעמים מגיב  או שולח אימיילים והודעות כתובות.

 

גם בימי שישי או מוצ"ש כשהוא לא מוכרח להיות בעבודה והוא בבית, הוא עדיין עסוק בדברים שלא מהבית. הוא טוכן שבגלל שהוא מנהל בתחום בעבודה - יש לו אחריות רבה על מה שנעשה תחת אחריותו גם מחוץ לשעות המשרד, ולכן הוא נאלץ לעבוד גם מהבית. אבל אותי זה לא מענין ואני רוצה שהוא יהיה בבית בלי עבודה ובלי הודעות בפלאפון. (הכוונה בשעות שהוא בבית).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבוע טובמאמע צאדיקה

יש סיפור בנשים קטנות

על תחילת נישואיה של הבת הבכורה (אני אספר מזיכרון...)

האישה מתרכזת בעומס של הבית- ויש לה קצת פחות זמן וכוח לבעלה אחרי יום עבודה...

לאט לאט הבעל שוקע יותר ויותר בעבודה שלו... בא הביתה יותר מאוחר... הולך לחברים אחרי העבודה לשבת איתם....

ערב אחד- הוא חוזר הביתה מוקדם- עם שני חברים- הזמין אותם לארוחת ערב, בטוח לגמרי שאשתו המאורגנת בטח בישלה ארוחה חמה וזה סבבה לגמרי להזמין אורחים בלי להודיע לה מראש

באותו יום- האישה החליטה פעם ראשונה בחיים לנסות לבשל ריבת פירות יער

וכמובן לא הצליח לה... בצורה קטסטרופאלית- כל המטבח מלא מיץ אדום, והבגדים שלה, והסירים שרופים בריח מתוק, וכל הרצפה מלאה סוכר שנשפך, ולאישה אין כוח רק תסכול ודמעות, וארוחה חמה- כמובן שאין....

זה נגמר בבכי.... וסנדוויצים לארוחת ערב

ושיחה טובה ביניהם

 

 

קודם כל- זה שאתם מתכתבים פה- קורה לכם דבר טוב

אתם מתחילים לשקף אחד לשני איך אתם מרגישים, מה קורה איתכם באמת

 

למשל- האיש ציין שהוא עוזר לאישה עם נסיעות והקפצות, האישה ציינה- מה שהוא עושה- לא מספיק לי...

אותו מעשה- שתי זוויות ראיה שונות- שחשוב שתהיו מודעים זה לזו

 

לאישה-

למה את מתביישת ללכת ליעוץ?

"ותשועה ברוב יועץ" זה לא סתם...

בגלל שללכת ליעוץ אומר לך שבאמת יש לכם בעיה?

לא. זה שיש לכם בעיה- כבר כתבתם פה בפורום, לעיני כל ישראל (נכון, לא מכירים מי אתם.. אבל מבחינתכם- את הצעד של להכיר בבעיה- כבר עשיתם...)

זה שיש פיתרון- שאפשר שיהיה אחרת! -את זה תקבלו מיועץ

 

שתדעי לך שיש בהודעות שלכם המון נק' שצריכות דיון וטיפול

אבל א"א לעשות את זה עג"ב פורום- מגיע לכם יחס אישי, מישהוא שיתן לכם מענה הולם לכל פרט ולכל המכלול

 

לאיש-

תעודד אותה ללכת ליעוץ ביחד

לא כי "לך יש בעיה" (האשמה סמויה?) אלא כי "יש לנו בעיה" או יותר נכון- "כי לנו יהיה טוב יותר ככה"

גם אם נראה לך שהבעיה היא שלה- אבל כל בעיה בחיים שלה- היא שלך, כי היא שלך -זה שלכם ביחד

 

תעשה לך שעה וחצי כל יום שאתה בבית קודש-

חצי מהזמן הזה- אתה אחראי לבית ואשתך יוצאת לטייל (או נכנסת לאמבטית קצף, או הולכת לשכנה לשתות קפה, או מדברת בטלפון עם חברה...)

חצי מהזמן הזה- אתה מקדיש רק לה. שיהיה לה ברור שאתה מרוכז בבית ובשיחה איתה ועם הילדים. הטלפון שקט, גם המחשב, גם הטלפון השני. זה ל אומר לשחנ"ש- זה אומר לקפל כביסה, וספר מה קרה איתך היום, להקשיב!! לה על מה היה לה היום (כן... גם היום הילדים שיגעו לה את השכל... כמו מה שהיא סיפרה מחר... וכן- גם היום תגיד לה "כל הכבוד לך, להיות אמא בבית זה אתגר, אני מעריך אותך על זה...")

 

לאישה-

נכון, בהתחלה למחוות ולמחמאות יש טיפה טעם מלאכותי, שמתאמצים לעשות אותם וזה לא זורם

אבל זה לא אומר שזה לא כנה

גם כשיש לב מרגיש ורצון להחמיא ולהיות קרוב ועוזר- קשה ללמוד איך לעשות את זה בפועל, העשיה היא בכוונה- מתוכננת, מלאכותית קצת

אז כשהוא מעיז לנסות ולעשות- תפרגני לו על זה, תתני לו תחושה טובה שירצה לעשות יותר, שיתרגל יותר את הקטע של "להיות נחמד בבית"- ולאט לאט זה יבוא לו טבעי

 

 

 

 

אני חושבת שלהמשך-

יהיה לכם טוב יותר שתעברו להתכתבות של הודעות אחד עם השניה- באישי, ולא עג"ב הפורום- כדי כל העולם רואה פה, חשיפה רחבה זה לא באמת דבר בריא....

 

כמה רעיונות !!!שלום ורעות

א. חובה אבל חובה ללכת ליעוץ!!

ב. אפשר גם ללכת להצגה "אי זוגי" ממש יפה ומאוד עוזרת

 

אני מציע לך לחשוב טוב טובאחים שלי

 

 

אם ההתנהגות הזאת שלך לא גורמת לבעלך מכשולות של הוצאת ז"ל.

 

ואני לא נכנס בכלל לסוגיה של מי אשם ומי צודק. לא נראה לי שגבר צעיר נשוי יכול להחזיק מעמד 3 חודשים...

 

זה ממש לא מקובל לפי ההלכה.

 

 

נחמד. שיהיו גם לך רק שמחה וטוב.ד.
לזוג היקרריבי30

 

דבר ראשון כשקראתי עכשיו את השרשור שלכם פשוט ירדו לי דמעות. פשוט בהלם.

 

אתחיל לענות לכל אחד:

 

לבעל: אני חושבת שאתה צריך להוריד קצת משעות העבודה, ולחזור יותר מוקדם לסגור את הפלאפון וכו'. ואז תראה לאשתך שהיא מאד חשובה לך, ודואג לבריאות שלה. להקדיש רק לה ורק בשבילה איזה שעה פלוס , כמו דיבור, או עזרה במשהו בבית כמו שטיפת כלים, או עזרה בהכנת הסנדוויצים לילדים. וכו'.

 

לאשה: כשהוא חוזר הביתה תעזבי את כל העבודות, ותסגרי גם את את הפלאפון, תחייכי אליו כשהוא נכנס הביתה, ותכיני ארוחת ערב לך ולבעלך בלי הילדים.

 

ולגבי ההודעות שאת שולחת לבעלך אני מציעה לך שתפסיקי לשלוח הודעות פוגעניות כי זה לא יביא לתוצאות טובות, ואולי זה אפילו יחמיר? תחשבי על זה טוב טוב....

 

ועוד דבר שמאד חשוב ללכת לייעוץ את לא יודעת איזה שינוי זה יכול להביא לבית. את ממש לא צריכה להתבייש בזה, המון זוגות הולכים לייעוץ וזה רק מביא לתועלת.

 

לגבי הנושא של המניעה, כדאי מאד לשמור על לא להביא במצב כזה עוד ילדים לעולם, כי זה לא טוב להיות בהריון בתקופה כזו מתוחה.

 

אני מאחלת לכם רק טוב, ותבשרו לנו רק בשורות טובות בקרוב אמן ואמן....

 

 

 

 

 

 

 

ערב חג שני שמחאני ובעלי

 

יחד:

הצלחנו להתחבר לכמה דקות ולעבור על התגובות בקצרה, שוב, לפני נסיעה אחרת.

רצינו להודות לכולכם על התגובות כאן ובאישי. תודה תודה. החלטנו לקרוא הכול בעיון 3 פעמים ואחר כך להחליט איך להתקדם.

רצינו להודות לכל התומכים והתומכות, כמו גם המבקרים והמבקרות.

 

האישה:

רציתי להודות וגם להוסיף 2 נקודות נוספות:

דבר ראשון, הרבה פעמים מרגישה שפשוט אין לי כוח לילדים. אני מרגישה שאני פשוט רוצה להיות לבד ולא צריכה אותם על הראש. אני מרגישה שאין לי כוח לא לבעל ולא להם. אני רוצה פשוט להיות לבד בלי שום עול. כמו אלו שיוצאים בשאלה ואין להם שום עול על הראש.

דבר שני, הרבה פעמים כשהילדים לידו כמו למשל בסעודות שבת, או בזמנים אחרים כאשר שניינו נמצאים לידם, הם מעדיפים לפנות אלי. בפרט הילד הקטן שיושב ליד אבא שלו ואני רחוקה ממנו והוא מבקש ממני דברים מסוימים כמו  שתיה וכדומה. ואני לא מבינה למה זה קורה. כנראה שהם מבינים שאין אבא בבית כל הזמן אז גם בשבת הם פונים רק אלי.

לתומי חשבתי שלפחות בשבת כשיש להם את האבא שיפנו אליו כדי לתת לי לנוח מכל השבוע שאני מגדלת אותם לבד.

 

הבעל:

לצערי, אני לא יכול להכחיש מה שכתבו כאן לגבי מכשול בימים ובחודשים שאנו רחוקים ומתנזרים מאישות. אכן זו בעיה נוספת במכלול כל שאר הדברים שכתבנו.

 

לגבי  מה שאשתי כתבה שאין לה חשק לפעמים לאף אחד. אני חושב שזה מעיד על התשישות הנפשית האישית שלה ועל התשישות הרוחנית וחלישות האמונה שלה בקב"ה. כך שהדברים מדברים בעד עצמה. ולכן, מעבר לטיפול זוגי, יש לה צורך לטפל בעצמה כדי למנוע תופעות כאלו. כלומר, במקום לבנות בית חולים מתחת לגשר אולי אפשר פשוט לתקן את הגשר.

 

לגבי פניה של ילדים לאשתי. אני חושב שאשתי לא שמה לב כמה פעמים הם פונים אלי מאחר והם מעדיפים לפנות אלי כי הם יודעים שאצלי קל יותר להשיג דברים שאצלה הם לא יקבלו ואשר למען האמת אין כל מניעה לתת להם זאת.

לגבי פניות בדברים טכניים של הילדים לאמא, אני לא בטוח שהתופעה כ"כ קיימת כמו שהיא מפריעה לאמא גם בתור פניה יחידה.

אולם, ככל שהיא קיימת בוודאי שאין לי לזה הסבר, מלבד אולי העובדה המופיע בחז"ל כמו למשל בסוכה ש"קטן" נקרא כל אימת שהוא מתעורר בלילה וקורא לאמא שלו. ונפסק שמי שצריך לאימו פטור משינה בסוכה. כל שנראה כי אכן הקשר של הילדים עם האמא הוא חזק יותר מאשר עם האבא ויש לכך דוגמאות נוספות.

 

דבר חדש נוסף שאבקש לציין ואמרתי זאת לאשתי כמה וכמה פעמים: נראה כי רוב רובם של המריבות, הויכוחים והמחלוקות ביניינו, הם על רקע הטיפול בילדים. כאשר אני מציע דרך רכה וחמה ואשתי נוקטת בטיפול יותר נוקשה, על כל המשתמע מכך.

 

אני חייב לציין שבילדותי עברתי חינוך קשה ואני סולד ממנו ביותר והבטחתי לעצמי שאני יחנך את ילדי בחכמה ובשבט מוסר ולשון רכה ובשום אופן לא בדרך נוקה וחסרת סבלנות. כי אני ממש לא רוצה שהם יהיו פגועים כמוני ושח"ו שהם לא יחנכו את נכדיי-ילדיהם הלאה באותה צורה נוקשית.

 

אישה:

אני חושבת שרוב המריבות בשנה האחרונה, בשונה מהעבר, בכלל לא קשורים לחינוך או טיפול בילדים, אלא רק היחס שלו אלי ולבית בהקשר של העבודה כפי שכתבתי לעיל ואין צורך לחזור שוב על הכול.

 

לגבי גרימת מכשול ח"ו לבעלי. אתם צודקים בזה, כנראה שאכן כך, אבל מה לעשות שאין לי חשק במצב כזה של יחס כפי שכתבתי לעיל.

 

אני יכולה לומר שהמצב החמיר יותר כאשר פעם אחת ממש בזמן האישות הוא לקח את הפלאפון ביד והסתכל איזה הודעה כתובה שקיבל אז.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המצב מורכב מאד ומחייב טיפול.הקולה טובה

לאשה היקרה- נשמע שאת במצב לא בריא.

 

תארי לך שהיה לך נמק באצבע של הרגל. חייבים לכרות את האצבע, ואם תלכי לרופא - הוא יכרות אותה על המקום!

אבל אם לא תלכי לרופא- הנמק יתפשט ויצטרכו לכרות לך את כל הרגל, ואם עדיים לא תכלי- זה יהרוג אותך בסוף.

 

המצב שלך לא ישתפר לבד. הוא רק ילך ויחמיר ויצריך עם הזמן טיפול יותר מעמיק ויותר קשה ויותר כואב.

הפריקה שלכם פה אינה טובה- כי היא נותנת אשליה של טיפול כשלמעשה זה רק סוג של  קבוצת תמיכה-סיעור מוחות שאינו עוזר באמת.

 

את יכולה להפוך להיות אדם אחר, טוב הרבה יותר, לחיות חיים שמחים וטובים.

אבל את צריכה לבחור בזה, להחליט שזה מה שאת רוצה ושאת מוכנה לשלם גם מחיר בשביל זה - מחיר של הליכה לייעוץ, מחירשל עבודת מידות לא פשוטה.

או שתשבי בבית ולא תעשי כלום- ותשלמי מחיר של חיים מבוזבזים. ושל ילדים שגדלו בבית לא בריא.

 

חוכמת נשים בנתה ביתה.....

 

 

(אני לא פונה פה לבעל לא כי הוא צדיק תמים- אלא כי הוא מוכן לטפל ולהשתפר, וזה בעיני הדבר הכי חשוב- הרצון לשינוי הוא כבר חצי עבודה)

 

מאחלת לכם חג שמח והמון כוחות לעבוד ולהצליח בעז"ה!!

א.ד.

לאשה: את באמת צריכה לפעמים זמן לעצמך. תמצאו עיתים שתנוחי. את חייבת מנוחת צהריים או כד'. קחי קצת זמן לעצמך לקרוא וכד'. ואגב, בלי "אשליות" - כל הורים לילדים, ללא קשר ל"מצבם הדתי" יש עליהם "עול" גידול הילדים. אם להפוך זאת לעול משמח ובונה, זה תלוי בגישה, בעין טובה שמסתכלים עליהם וכו'. כך גם על הבעל.

אך כמובן, צריך גם אפשרות "טכנית" לחוסר תשישות": סור מרע - ע"י מנוחה והתעסקות במשהו  שנעים לך אישית; ועשה טוב - ע"י ראיית החיוב, התעודדות.

 

לגבי מה שכתבת על הילדים - זה רגיל לחלוטין. יש דברים שילדים מבקשים מאמא. זה לא קשור לכך ש"התרגלו" בשבוע בדווקא...  את צריכה, כנ"ל, מנוחה והתאוששות, כדי שתוכלי לפתח עין טובה ולא תחפשי "אישוש" לתיאוריות כאלה..

 

לאבא: מציע להתרכז מבחינתך באיך שאתה יכול ורוצה להעניק לילדים בזמן שאתה איתם - ופחות בהערות לאשה על דרך טיפולה. את ה"קו" העיקרי - ממילא הילדים יקחו ממך אם תמצא להם זמן להקרינו. והם יכולים "להבין" שאמא לפעמים "מועדת" בגלל "חולשה" או כד'. יותר מזיק אם אתה מעיר לה בתדירות על חינוכה. כאשר תזכו בעז"ה לייצוב המצב - תוכלו לשוחח שיחות בונות על החינוך והאופן הנכון ליישומו. אז גם יהיה יותר כח ומוטיווציה.

 

ולגבי העבודה וה"פלאפון", דומני שכבר הוסכם, שברור שצריך להגביל שעות לעבודה ולייחד שעות זה לזה בבית. וגם לסגור טוטאלית את הנייד מזמן מסוים.. ובכלל - לסוגרו כשמגיעים הביתה.  

כמובן, שגם המוטיווציה לעשות את זה - תלויה במידה רבה בנכונות האשה "להתנער" להאמין שאפשר מחדש, בשמחה - ולקבל את בעלה בפנים מאירות, לשלוח הודעות חיוביות וכד' (וכפי שהארכתי באישי).

 

בהצלחה רבה.

 

יישר כחכם על הרצון לברר ולהתקדם. זה צעד מיוחד ואמיץ..

לאשה- ממליצה לך להתגבר על הבושה מייעוץ דחוף!אלזה

מקריאת כל התגובות שלכם הבנתי שפשוט חסרים לכם כמה כלים בסיסיים בהבנה בין בני זוג. כלים שנרכשים אצל יועץ זוגי. אחרי שתקשיבו לו/לה ותיישמו, תבינו כמה הדברים פשוטים ולא מסובכים.

 

בהתייחסות ספציפית לנושאים שהועלו- המכשיר הנייד הוא באמת מכת מדינה ואני מבינה בדיוק את הקושי של האשה כי גם אני חוויתי אותו על בשרי ועברנו יחד דברים דומים שגרמו לנו להבין את החולי שבזה. אין דבר יותר פוגע מזה שכשאת מדברת לבעלך הוא עונה לך בחוסר הקשבה או תשובה לא קשורה בכלל לשאלה רק כי הוא עסוק מאוד במשהו קטן וזניח... אין יותר מעליב מזה שאחרי יום שלם שלא ראית את בעלך הוא אפילו לא מרים את העיניים כדי לראות אותך ורק עסוק באותו דבר קטן ומעצבן. 

 

לגבי האשה- מכירה גם את הקושי של להיות ימים שלמים לבד עם הילדים. קשה, מתיש ולא ממלא. אם את יכולה להרשות לעצמך אז צאי מהבית. תטיילי או תעשי דברים שימלאו אותך נפשית ולא תרגישי כבולה כל היום. פעם הרגשתי גם אני כמוך ואני מבטיחה לך שהיתה שנה שלמרות המחסור הכלכלי  בעלי שקל ברצינות לשלוח אותי לנפוש לבד לבד באמצע שומקום רק כדי שארגע קצת מהמתח עם הילדים, וזה היה אחרי חופש שלם במחיצתם... היום הרבה יותר קשה איתם כי כשהם גדלים הבעיות גדלות, אבל למדתי להתמודד גם עם עצמי- אני קוראת ספרים, יוצאת מידי פעם לטייל, עושה קצת כשר, רואה סרט ומדברת עם בעלי (וזה בעצם הכי ממלא!) וגם אני לא בקשר עם אף אחד חוץ מאמא שלי ואחותי, כי אני לא טובה בכל הקשור לקשרים חברתיים. 

 

ולגבי חינוך הילדים- צריך פשוט לדבר על זה הרבה, להציב עמדות ולעשות פשרות והסכמות. ובעל- אתה לא יכול לשבת מהצד, לחזות בנעשה ולהתלונן. יש לך בעיה עם החינוך שלהם? דבר על זה ותקח צד מעשי בחינוכם. תשתדל להיות כל ערב בבית בזמן ההשכבה ותקח חלק פעיל בטקס המקלחת וארוחת הערב. תקל עליה קצת! 

אישה יקרהבטוב

עצות רבות ונפלאות קיבלתם פה. מתוך קריאת ההודעה שלכם יש חשד די מבוסס שאת סובלת מדיכאון. (חוסר חשק, תשישות, עייפות, עצבנות מוגזמת, רגשות שליליים מרובים, רצןון אפילו להתאבד????(כך כתבת לו בהודעה) וגם חרדות ומחשבות מוגזמות חסרות בסיס.)

בקיצור- כדאי כדאי שתלכי לטיפול. אני ממליצה על טיפול פסיכולוגי, וואם ייעוץ אז משהו ממש טוב. זה יעשה לך טוב בכלל בלי קשר אליו. תמצאי את עצמך בכל המרמור האינסופי שאת נמצאת בו. חבל עליך נשמה יקרה.

את מטפלת?אני ובעלי

 

האבחנה שלך  לגבי הדיכאון היא כבעלת ניסיון או מטפלת או מידע כללי?

 

 

כן אני מטפלת אבל לא מאבחנים באטינטרנטבטוב

לכן לא לקחת את האבחנה שלי כנכונה, אלא כדאי לפנות לפסיכולוג. (לפחות לפי מה שתיארתם פה, אם זו התמונה הנכונה)

מזה? יעוץ זוגי על גבי שירשור בפורום?אחתעם_בטן
עבר עריכה על ידי rivka501 בתאריך כ"ט בטבת תשע"ד 00:13

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף צוחקצוחק

 

תודה

הוספה והתקדמותאני ובעלי

 

יחד:

אנחנו עדיין לא מצאנו מספיק זמן לעצמנו ובקושי התאגנו מהפסח. אבל ברמה הכללית נראה שמתחילה להתבשל איזו שהיא הבנה שכנראה לא תהיה ברירה אלא ללכת לייעוץ מקצועי. אחת הציעה כאן להתחיל קודם בטיפול פסיכולוגי לפני ייעוץ זוגי.

כך או כך, נשמח לשמוע מכם על פסיכולוגים ו/או יועצים זוגיים טובים (דתיים תורניים עדיפים)  מאזור ירושלים או גוש עציון.

 

האישה:

קראתי כאן דברים חשובים ויש לי חומר רב למחשבה. כאמור יש דבירם שצריך לקרוא כמה פעמים שוב ושוב כדי להפנים. החלטנו שנמצא זמן וכך נעשה. אולם, אני עדיין מרגישה מהססת ולא בשלה לגשת לטיפול. למרות זאת אני מבינה שכנראה בשלב מסוים זה יקרה. בגלל שאני ביישנית נראה שיהיה לי יותר קל לדבר עם מטפלת או יועצת מאשר עם גבר.

 

הבעל:

כאשר מדברים כאן על טיפול, לא נעים להעלות בעיות וקשיים נוספים ברקע, אבל אני מרגיש שזה עושה טוב.

אז ככה: יש לי עוד 2 נקודות שמאוד מפריעות לי.

הדבר הראשון, אשתי לא מכירה בזה שהיא טועה לפעמים (וכנראה שיותר מלפעמים) וזה בא לידי ביטוי מעשי בכך שמהנישואין אני לא הססתי ולא התביישתי להתנצל רבות על דברים שעשיתי, כאשר הבנתי ששגיתי. לעיתים הסליחה באה באותו היום ולעיתים כעבור זמן. אבל היתה התנצלות.

אולם, אשתי מעולם "לא טועה" לא יודע מה היא חושבת בלב, אבל בפועל חוץ מפעם אחת בודדת, אינני זוכר שהיא התנצלה ואמרה טעיתי. כל מה שהיא עושה בהקשר לכל דבר שמעורר ויכוח או כעס - תמיד היא צודקת. תמיד היא צריכה לומר את המילה האחרונה ואני מרגיש שיש כאן גאווה ורצון לשלוט על הבעל וחוסר כניעה וחוסר קבלה של העובדה שמבחינה יהודית - דתית תורנית - יש היררכיה כאשר האבא-הבעל הוא ראשון, האם שניה והילדים אחרי זה לפי מדרג גיל.

התחושה שלי היא שהיא מבקשת להיות ראשונה ואני שני. או לפחות שווה.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב בענין ואכמ"ל. רק אומר שלעיתים אני אומר לה שהיא כ"כ ביישנית, אצילית ועדינה בחוץ וכלפי כל העולם, רק חבל שכלפי הבעל שלה והילדים, היא תמיד מדברת כמו "גבר" וכמעט אף פעם לא כאישה-אימא.

 

דבר שני, אני עובד במרכז (למעלה משנה) ונוסע כל יום למעלה משעה נסיעה כל צד. קשה לי מאוד. הצעתי לה להתקופה לנסות לשכור דירה בסמוך לעבודה כדי שניתן יהיה לחסוך שעתיים ויותר של נסיעות ביום. לדעתי, זה יקל עלי להיות יותר בבית. היא לא מוכנה לשמוע על זה. אני מרגיש שיש כאן קבעון וחוסר פתיחות ורצון ללכת לקראת...

 

אשמח לשמוע דיעות כאן על שני הנקודות הנ"ל. ושוב, זה טוב כהכנה לטיפול זוגי. אני מרגיש שנגיע לטיפול בשלים יותר לאחר שנשוחח כאן ונשמע מגוון דיעות.

 

האישה:

בשנים הראשונות הוא לא היה מתנצל בכלל.  להיפך, אני סבלתי מהתפרצויות הזעם שלו. הרבה פעמים ליד אנשים ועשה לי בושות נוראיות וכל המשפחה שלי ושלו ידעו את זה. רק בשנים האחרונות בעקבות טיפול במפגשים קבוצתיים שהוא התחיל ללכת, ניכר שיפור חלקי בהתפרצויות ואז גם החל לבקש סליחה, אחרי התפרצויות וגם זה לא תמיד.

אני מודה בזה שאני מתנצלת רק לעיתים רחוקות מאוד.

 

לגבי המגורים במרכז בסמוך למקום העבודה.

אני לא חושבת שזה צודק לעבור כל פעם שהוא יחליף עבודה. אני רוצה לציין שבעבר הוא עבד בסמוך למקום המגורים ואפילו אז הוא הגיע מאוחר הביתה. כך שאני בטוחה שגם פה הוא לא יחזור מוקדם. אולי, ההיפך הוא יוכל להישאר בעבודה מאוחר יותר כי הוא ליד הבית. ואז יהיו לו כמובן תירוצים אחרים שאני מכירה כבר...

 

הבעל:

מדובר בסגנונות עבודה שונים לגמרי. שאז מנעו וכיום זה יאפשר.

 

האישה:

יהיו תירוצים חדשים. לא מאמינה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה יהיה?????????חדשחדש

תסלחו לי על התקיפות, אבל הגיעו מים עד נפש..

 

אתם נשמעים כמו ילדים קטנים.

 

כל אחד מכם צריך להפסיק לחשוב "אני", ולהתחיל לחשוב "אנחנו".

אחרי שמתחתנים כבר אין "אני" ו-"את" (או "אתה") אלא יש רק(!!!!) אנחנו.

 

אם תפנימו את זה [כמעט] כל הבעיות תיפתרנה.

 

חבל שכל אחד מכם חושב באופן פרטי.

הבעיות של הבעל והקשיים שלו - הן גם של הרעיה, והבעיות שלה - הן גם שלו.

 

לדעתי כל אחד מכם צריך לשבת עם עצמו ולהפנים את החשיבה הזו.

 

חוץ מזה שאתם נשמעים זוג ממש חמוד.

נראה שבקלות אתם יכולים לחזור למסלול של חיים טובים ומאושרים.

 

חיי נישואין הם אושר גדול וחבל לפספס כל רגע ממנו.. 

זה לא נכוןלשם שבו ואחלמה

הם ממש לא נשמעים כמו ילדים קטנים.

אני יכול ממש להבין אותם.

את/ ה מדבר בסיסמאות, אבל בפועל יש "אני"

ולא צריך למחוק אותו.

יש להם קשיים בזוגיות, זה נורמלי,

הם צריכים עזרה כדי למצוא את האהבה העמוקה שיש להם אחד לשני

כשהם יקבלו עזרה טובה, בע"ה הם יצליחו.

אבל לא צריך לזלזל בקשיים שהם מעלים, זה לא נכון.

כדי ליצור מצב,ד.

של רצון טבעי להתנצלות וכד' - 

 

צריך קודם הרגשה נוחה מבפנים.

 

קל וחומר כאשר יש מהעבר "היסטוריה" של התפרצויות.

 

 

לכן, איש יקר - חשובני שאתה צריך לא לעסוק כעת בשאלת ההירארכיה. נכון שבאופן טבעי האיש מנהיג את ביתו, אבל זה לא "רודנות", ולא אמור לבוא בכפיה. זה אמור להגיע ברצון גם של האשה לכך.

 

במצב הנוכחי - נראה שה"תביעה" הזאת רק גורמת ההיפך. בפרט שהיו בעבר כנראה זמנים ש"תביעה" זו התבטאה לא בצורת דיבור עדינה.

 

ולאידך, כמובן שאי שיתוף הפעולה של האשה עם זה - מעצים את התביעה..

 

 

לכן, צריך "לשבור" את המעגל הזה לדעתי. אתה צריך להפסיק לחשוב על אני ראשון והיא שניה, אלא על איך נבנה ביחד, בהדדיות ובאהבה; והאשה גם כן צריכה להכיר שהרצון של האיש לתת הוא חשוב בבנין קשר הדדי.

 

כמה שהרצון שלך יהיה לא לשלוט אלא להנהיג הנהגה של רחמים, של נתינה - כך גם יוכל להתעורר גם אצל האשה יותר רצון לקבלה. וגם יותר ביטחון בהרגשה הטובה של התנצלות כשצריך.

 

זה נכון גם לגבי מעבר דירה.  קודם כל, להגיע למצב של הרגשה הדדית נוחה. לעזוב כעת את סוגיית הדירה. להתרכז בבנין הפנימי. בעז"ה כשתצליחו בזה - יהיה גם יותר אמון הדדי. תוכלו לדון בנחת, בהתחשבות, בצדדים השונים: מעבר בגלל מקום עבודה, ולאידך סיכוי ליותר זמן בבית. כמו כן, יהיה ניתן יותר לסמוך עך כך שאכן המשמעות תהיה יותר זמן בבית.

 

קודם לבנות את היחס ההדדי הפנימי.

 

[וב"יהדות" כתוב הרי גם: אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו]

 

לא לחשוד אחד בכוונותיו של השני. להאמין ברצון הטוב. להשתדל ללכת אחד לקראת השני. להתחשב. במקום איך "לנצח", לחשוב איך מיטיבים זה לזה. זה צריך להיות הדדי, ויחס יגרור יחס ויבנה אמון בעז"ה.

 

 

טוב. קלטנו אתכם.אלעד

אנא עשו את הצעד המתבקש ע"י אלה שאליהם פניתם וצרו קשר עם יועץ נישואין באופן מיידי.

אני מתרשם שכמעט כל הבעיות הקטנות שלכם מקורן בראיה די מצומצמת של הזוגיות, שנובעת גם ממשקעי העבר. ההתנהלות שלכם מעט ילדותית, במחילה מכבודכם, משפיעה כמעט על כל תחומי החיים ומגיעה ממקום מאוד אינטרסנטי וחשדני. ושוב סליחה.

 

מכל מקום- אתם מוזמנים לחזור אלינו בשמחה אחרי שתעברו כמה פגישות מקצועיות יחד, שוודאי ייטיבו עם ההסתכלות שלכם איש על רעהו ועל חשיבות הזוגיות כשלעצמה.

 

בהצלחה!

אהובה צוקרמן מירושלים- אין לי מספרפאז
היא יועצת זוגית או פסיכולוגית?אני ובעלי

 

היא דתיה תורנית?

 

 

יוצאת זוגית, אישה מאד חכמה, יועצת בכללי, ותורנית..מתפללת..
היא יועצת זוגיתtx,rxukyi

אני לומדת אצלה כבר שנים.

מודה שלא היתה לי סבלנות לקרוא את כל השירשור, אבל עברתי מלמעלה כדי לראות אם מישהו כבר המליץ לכם ללכת אליה. (כדי שאם לא- אני אעשה את זה...)

חוץ מזה שהיא יועצת ממש שפיצית, היא לא מורחת אלף פגישות. זה סיפור של פעם- פעמיים, ואם זה זוג- אולי שלוש.

והיא בנאדם ישר ואמיתי, עם חוש הומור... והיא באמת עוזרת!!!

אז שווה.

 

וראיתי בקצה העין שהאישה פה מתביישת מייעוץ.

אז בטח כבר ענו לך על זה מלא פעמים, ובכ"ז... פעם חשבתי כמוך, שלהודוןת שיש לי קושי במשהו או לבקש עזרה זה ממש מושפל. התבגרתי ב"ה, ולמדתי שזה כ"כ כ"כ נורמלי שיש קושי! וכ"כ חבל להימרח איתו לבד! ומישהו מקצועי מבחוץ כ"כ יכול לעזור, שפשוט חבל לסבול!

בהצלחה.

 

המספר של אהובה-052-4752071

ואל תתייאשו, יש לה ממש תור ארוך, אבל שווה לחכות!

הרב ישי לנגהויקי7אחרונה

מעפרה, אבל אם אני לא טועה הוא פוגש זוגות גם בירושלים...

 

חוץ מזה, הייתי מציעה לכם לכתוב את זה אחד לשני, לא בפורום, ולהגיב על זה כל פעם. אבל לא בביקורתיות, אלא מתוך ההבנה שיש כאן קושי וכדאי לעבור אותו. בשבילכם ובשביל הילדים.. התקשורת היא אחד הדברים שעזרו לנו במחלוקות וויכוחים, והייתי ממליצה לנצל את זה בצורה הכי טובה שיש..

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.אחרונה

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוגאחרונה

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

דבר אלינו איש יקרדי שרוט

בתרגום לעברית שלימשה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

בהחלטנפש חבוטה

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

מנקודת המבט שלך או שלהם?משה

מתי זה התחיל?משה

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

לא אמרתינפש חבוטה

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

אז בסדר. חבוט וכושלמשה

והכי חשוב

בהצלחה !

תודהנפש חבוטה

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

שתדע שיש עוד כליםמשה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

אם יש יכולותשבורת,לב

אפשר לחזור אליהם,

זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.

יש זמנים כאלה של עייפות.

מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.

טוב שאתה מדבר על זה.

איזה כאב.שוקולד פרה.

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

תודהנפש חבוטה

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

הייתי שםוהנה חלום

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

כמה כואב וקשה נגמרו לי השמות

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

תודה רבהנפש חבוטה

מעריך את המילים

כמה זמן זה ככה? נשמע קשה ממשלאחדשה

יודע לומר נק' מפנה?

מספרנפש חבוטה

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

מה קרה? ומה קורה?shindov

הרבה דברים קרונפש חבוטה

כרגע בעיקר דעיכה נפשית.

לפנות לנשים באישי לא יעזור לך לפתור את הבעיותיעל מהדרום

זה אפילו יותר מזהמשה

עזבי את זה שיש פה נשים שלא אוהבות שכותבים להן באישי.

זה מהלך של יאוש. וגם מהלך שלא עובד.

הוא מגיע עם נפש ריקה וחבוטה. למה שמישהי תרצה בכלל להתכתבות עם אדם שנמצא במצב של אנרגיה מרוקנת וחלולה. לא מספיק הוא מרוקן, הוא ירוקן גם אותה?

מי הייתה פה ששיתפה צילום מסך של מישהו שהתחיל איתה גרוע והמשיך לכתוב לה גם כשהתעלמה?

זה היה אניאנוני.מית

וגם @נפש חבוטה התחיל איתי גרוע ברמה שפאדיחה לשתף צילום מסך.

גם איתיחושבת בקופסא

לפחות אני אגיד שהוא עזב אותי ברגע שביקשתי (שזה היה מייד).

זה נכון במקרה של שני רווקיםיעל מהדרום

לק"י

אצל אנשים נשואים זה לא שייך, גם אם הוא מלא חיות ואנרגיות.

לא שייך זה דבר אחדמשה

אבל זה גם לא עובד. אדם מרוקן הוא מרוקן בכל מקום. גם בבית שלו וגם בחוץ (ובטח גם בעבודה).

זה כל כך לא נכון מכל כך הרבה פרמטריםשבורת,לב

זה כ"כ מכעיס וכ"כ מצערנגמרו לי השמות

זה פשוט לא יאומן הדבר הזה.

אנשים כותבים כאן מצוקה על גבי הפורום,

באים אנשים טובים ונשים טובות להגיב, להתייחס, לפנות זמן, אנרגיה, מחשבה, לב, עונים להם מכל הלב והרצון שיהיה טוב - ובסוף מה מסתבר?

שיש כוונות שליליות ורעות מאחורי זה.

זה כ"כ מכעיס אותי הדבר הזה.

שמסתבר שהנה, גם כאן, הפותח שלח לכ"כ הרבה נשים באישי (גם לי שלח מסר אחרי שהגבתי ע"ג הפורום, ולא עניתי בכלל למסר כי זה כבר היה לי חשוד.) ועכשיו להבין שזה עוד אחת ועוד ועוד.

באמת. @נפש חבוטה זה פשוט לא!

אח"כ אנשים שבאמת צריכים עזרה ובאמת במצוקה - כבר יש ישר חשדנות לגביהם, כבר יש פחות רצון לעזור ולכתוב, כבר יש פחות אנרגיה ופחות כוח מכל המסווה הזה, מכל הפעמים (האינסופיות!) האלה שמישהו פשוט ניצל את הטוב לב של אנשים!

למה? ובשביל מה?

זה כ"כ מעוות

כ"כ לא שייך

כ"כ רע.

אתה לא פונה לאישה בפרטי, בטח לא אישה נשואה, בטח לא כשאתה נשוי, לא משנה כמה המצוקה שלך גדולה, לא לא לא.

לא זו הדרך.

ואתה לא יכול, פשוט לא יכול שזה יבוא על חשבון מישהי אחרת!

כמה שאדם יהיה לו חוסר או רע, זה אף פעם לא יצדיק פגיעה באחר, זה אף פעם לא יצדיק ניצול של אחר, זה אף פעם לא יצדיק שום מעשה לא מוסרי ולא טוב בשום דרך ובשום צורה שהיא!

באמת איך אפשר ככה לסמוך,

אני אישית כבר תקופה בוחנת כל הודעה שנכתבת ורק אם מרגישה שיכולה לתרום איכשהו מגיבה, וכ"כ הרבה פעמים לא, לא רק להודעות שלא בטוחה אם יכולה לתרום בכלל, אלא גם להודעות שמראש עלולות להיות חשודות.

ואז הנה כאן שוב הגבתי, ועוד אחרות ואחרים. והנה שוב. להבין שזו בסך הכל הייתה במה לניצול הזה של החמלה והאמפתיה של אנשים כדי לפנות בפרטי?!

לעוד אחת ועוד אחת ועוד?! נשים נשואות?!

זה פשוט עצוב. ומכעיס. וחבל.

וההיפך ממה שאתה ספציפית צריך כדי שיעזור לך

וההיפך מכל מה שכל מי שרק רצה או רצתה לעזור לך כאן צריכים.

וזה פשוט גורם לכל אותם שבאמת צריכים עזרה להיפגע ישירות ולא רק בעקיפין. כי אח"כ כבר גם בהם חושדים, וגם להם כבר אין את האמון המלא שהם זקוקים לו.

זה פשוט עוול.

רק משפט אחדמשה

בסיטואציות כאלה הרבה פעמים הכותב לא חשוב כמו הקוראים הסמויים.

אל תיפול רוחך. גם אם הוא לא ראוי, בטוח קרא את זה מישהו ראוי שגם אין לו אומץ לכתוב.

אני באמת כותבת גם לקרואים הסמויים, לכולםנגמרו לי השמות

גם למי שזה מכוון אליו ישירות וגם לכל מי שיכול אי פעם להיות רלוונטי לו.

ואתה יודע מה?

אם יש כאן קורא שאפילו יקרא את הדבר הזה,

שאם הוא אי פעם ירצה או ינסה לפנות בפרטי לאישה נשואה

שרק יעצור רגע ויחשוב

איך הוא היה רוצה שיתייחסו ויפנו או לא יפנו לבת שלו, לאחות שלו, לאמא שלו, לאשתו (לאשתו כתבתי בסוף למרות שבעיניי צריך בהתחלה, רק בגלל שרוב אלה שפונים מסתבר שלא הכי טוב להם עם האישה שלהם עצמם, באופן כוללני וברור ברור שיש יוצאי דופן, אבל רק למקרה כזה שלא "אכפת לו" מאשתו, כתבתי זאת אחרי הבת והאחות והאמא)

אבל למען ה', שיחשוב קצת מעבר

ככה היה רוצה שיתייחסו לבת שלו?

שהיא נשואה וגבר זר פונה אליה, מנצל את הלב הטוב שלה, את החמלה, את הרצון לעזור, ואם חסר לו בבית חמלה או משהו אז הוא לוקח ממנה, מאישה נשואה?!

רוחי לא נופלת, אבל כן זה מאוד מכעיס ומצער אותי.

יש לכל אדם את הדברים ש"בוערים בו" מאז שנולד, שהם חלק ממנו,

במקרה שלי אישית מה שהקב"ה נתן לי וברא בי מאז שאני זוכרת את עצמי זה את זה, באמת כל מה שקשור לאיש ואשתו. והבלעדיות של איש ואשתו. נאמנות. אהבה. זוגיות. זה בדם שלי בנשמה שלי גם מה יכול להיות ועד כמה טוב אינסופי יכול להיות בין איש לאשתו כאשר זה בטוב, וגם בעירה פנימית למחות על כל מה שעלול לפגוע בקודש הקודשים הזה. ולכן כי זה נוגע בי אני מגיבה.

על הרבה דברים אחרים אני לא מגיבה, בטח לא בכזו "בעירה".

כאן כן. זה מכעיס ומצער אותי מאוד.

הרוח לא נופלת חלילה, אני עדיין מאמינה בטוב של האדם באשר הוא אדם, גם בכוח התשובה, והכי באהבה ובשלמות ובבלעדיות שבין איש לאישתו.

אבל כן היה חשוב לי להגיב.

מאישה נשואה.קופסא מכסף

כמו שאת כותבת על אישה נשואה, כביכול שהיא דבר קדוש.

היא מקודשת לאדם שקידשה. היא לא דבר קדוש. אפשר לדבר אליה, להתייעץ איתה, ולקבל ממנה אפילו יחס ואהבה.

הקיצוניות של קידוש האישה הנשואה לעיני כל מביא לבעיות כמו,

הטרדות במקווה.

גילוי עריות במשפחה.

מרחב נשימה בבקשה, גבר לא חייב לעשן כל היום כדי לשלוט במה שקורה במרשתת. יש אפשרות להבליג ולחכות רגע אחד ולראות שזה לא כזה "מיני" מה שהאדם רשם, הוא פשוט מגמגם.

עשרת הדברות כוללות גם את "לא תרצח".

מה עישנת?נעמי28

לא הבנתי מה כתבת

ומה הקשר בין הסוף להתחלה ולאמצע

ולהסקת המסקנות

ובסוף מתגלה שאתה אישה נשואה שהיא גבר גרוש🏳️‍🌈

והדבר היחידי שמביא להטרדות - זה אנשים שמטרידים.

מה עישנתי?קופסא מכסףאחרונה

מה לא עישנתי... זו השאלה.

📢📢📢 תזכורת חשובה בעקבות השרשור הזהנגמרו לי השמות

לאיך הודעה תמימה שמביעה מצוקה יכולה להיות בעצם במה מסוכנת מאוד לכל הנוגעים בדבר.

באיך כל מי שפותח שרשור, גם אם הלב יוצא אליו או אליה ומתוארת מצוקה קשה - יכולים בסוף לפנות בפרטי עם כוונות אחרות לגמרי!

תזכורת חשובה לכולנו. שוב.

על הסכנות כאן במרחב הזה.

לא משנה מי כותב.

לא משנה מה הותק שלו או שלה.

לא משנה אם מזדהה כאיש או כאישה.

לא משנה אם מתאר/ת מצוקה.

כל אלו הם לא ערובה שהכוונות והאמת אכן שם.

וכל אלו הם לא ערובה שאין מתחת לפני השטח כוונות אחרות.

לא לפותחי השרשור.

ולא למגיבים.

לא לכל מי שמנסה לראות מי יגיב (או תגיב לו) כאן

ואז לפנות אליה בפרטי

והכל במסווה של רצון לעזור ולהציל מהמצוקה

שכל מה שמתחת זה כוונה אחרת לגמרי!

ונשים טובות (ואנשים טובים במקרים אחרים) פשוט לא צריכות לחוות את העוול הזה שכל "חטאן" היה לב טוב ורצון לעזור או לחזק יהודי!

לא הן, ולא הפותח עצמו שזה ההיפך ממה שנכון לו, ולא אשתו של הפותח, ולא האיש של הנשים האלה, ולא הילדים של כולן, ולא מגיבים ומגיבות אחרים עתידיים שיתנו בהם פחות אמון מראש אפילו שבמקרה שלהם אין שום דבר פסול - פשוט כולם יוצאים נפסדים וזה עוול אחד גדול לכל הנוגעים בדבר!

אז בכוונה משאירה את ההודעה הזו

עם כל ההתפתחויות שלה

עם כל העדכונים של נשים באופן ישיר ומכלי ראשון על הפותח שפנה אליהן

ובכוונה לא מוחקת אף שנתבקשנו המנהלים ע"י פותח השרשור למחוק את ההודעה הזו.

אז לא.

לא רק לא למחוק אלא להדגיש מה יכול לצאת מדבר כזה.

למען יראו ויראו.

ולמען ידעו כולם כי סוף האמת לצאת לאור. תמיד! גם אם זה לוקח זמן.

אז ככה, באור, בשמש, בגלוי - להראות מה היה.

ולמען נישמר כולנו.

כן, גם רצון טוב רק לעזור יכול להוביל חלילה למקום לא טוב בכלל.

ושהקב"ה לא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...

בעיות שכניםggg

יש לנו שכן מבוגר שגר לבד, בן אדם נחמד וגם נדיב עם הרבה חסד. אלא שבזמן האחרון הוא התחיל לשמוע פודקסטים או שאולי זה טלוויזיה בתוכניות של דיבורים, לא יודעת מה, הוא שומע ממש חזק עד שזה נכנס לנו לסלון ואני משתגעת מהרעש הזה. זה כמה שעות ביום לפעמים ואני פשוט מתחילה לסגור חלונות מרוב יאוש (אבל זה לא לגמרי עוזר).

ממש לא נעים לי לגשת ולדבר איתו. אולי הוא יעלב, אולי הוא לא שומע כל כך טוב. אני לא יודעת מה הסיבה לשמוע כלכך חזק. מה עושים?

מן הסתם, לדבר איתו זה השלב הראשוןפשוט אני..

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אם הוא אדם טוב ונעיםמתואמת

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אם הוא מבוגרמתיכון ועד מעון

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

ננסה לדבר איתו. בטח אשלח את בעלי..ggg

השאלה היא כמה מבוגר..קל"ת

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

נראה לי מעל 80ggg

יש לנו שכנה מבוגרת ששרה עם הגברהחושבת בקופסא

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

כמורה לליקוי שמיעהחיוך2019אחרונה

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון