אלא בגלל ההרגשה שאתה לא איתה, שהרגש שלה לא מוצדק לדעתך...

אני הייתי נעלבת ככה מבעלי הרבה פעמים והיה לנו מאוד קשה להשלים...

אני בעד שאל תתיחס לנושא הספציפי שרבתם עליו אם אפשר להדחיק אותו בינתיים ולהעלות בזמן שטוב לכם ביחד,

ובינתיים- תפרגן לה, תגיד לה שאתה אוהב אותה הרבה יותר פעמים ממה שאתה בד"כ אומר, תגיד שאתה אוהב אותה לא משנה מה יקרה ומה היא תעשה או תחשוב או תרגיש.. תתן לה פרח ושוקולד [או כל דר אחר שהיא אוהבת] ותספר לה [אפשר גם במכתב] כמה אתה מעריך אותה שהיא אשה מצויינת וחכמה וחמודה ואיך זכית שהתחתנת איתה...

ואני כותבת באנונימי בגלל שזה מרגיש לי כל כך אישי ופרטי לחשוף רצונות כל כך כמוסים של אישה בניק המוכר שלי...

בהצלחה!

שוב תודה. זה באמת האיר את עיני

פתחתי כאן ניק חדש לשאלה.

גם אשתי כבר כועסת עלי זמן רב למעלה מחודש, ואני לא ממש יודע למה. אני מסופק אם היא יודעת למה.

זה התחיל לפני כחצי שנה אבל החמיר מאוד לאחרונה והגיע עד לכדי ביטול נושאים הקשורים לאישות וד"ל.

האמת, שאני מסופק אם היא עצמה יודעת להגדיר מה היא רוצה. כמה שאני מנסה לגרום לה לדבר ולתקשר אני לא מצליח.

אולי עיצות של נשים נבונות יוכלו לסייע גם לנו.

אני יכול להוסיף שכבר כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה לבוא לייעוץ ביחד או ללכת לבד והיא מסרבת. הדבר היחיד שהיא מסוגלת זה רק לשלוח לי הודעות כתובות בפלאפון עם ביקורת עלי והיא "משתדלת" לעשות זאת בהתמדה רבה לא פחות מ-15 הודעות ביום !!!

אפשר לציין עוד שחלק מהקונפליקטים קשורים לנושא חינוך הילדים ששם יש לי ביקורת על מה שאני סבור שהוא חינוך בתוקפנות במקום בסובלנות.

זה מגיע לפעמים למצב שבו היא מדברת אלי בצורה ממש פוגעת ומעליבה בפני הילדים. אני משתדל כמובן לנהוג בה בכבוד ליד הילדים עד כמה שאפשר. למשל, לדוגמא: במוצאי יום כיפור רציתי לעצמי משהו מתוק ולקחתי לי מעדן שוקולד מהפריזידר. היא כעסה מאוד בגלל שהילדים ראו וגם רצו והגיעה בזעם לילדה שבכתב שהיא גם רוצה מעדן ואמרה לה: "אל תדאגי אבא עוד יסבול מזה...".

אני מאוד נפגעתי מזה, בפרט שממש בערב יום כיפור היא גם התקיפה אותי קשות וגם ביום כיפור עצמו ואז שוב במוצאי יום כיפור. חשבתי שלפחות יום כיפור זה זמן שמתעלים. אבל כנראה שכל כך קשה לה איתי והיא רואה בי אדם כ"כ לא טוב, שפשוט אין לה גבולות. והאמת, אני לא יודע למה היא צריכה להרגיש כך.

אני עובד קשה ומפרנס. נותן לה כל מה שהיא מבקשת בשמחה. מפרגן לה ואוהב אותה. אבל היא לא מאמינה או מרגישה אחרת וכמה שאני מנסה לומר לה שתשמח בחלקה ושתראה את כל הטוב שיש לנו בחיים. בריאות, ילדים, פרנסה, בית, רכב, ועוד ועוד. היא תמיד מעדיפה ותחפש לראות את הרבע כוס הריקה.

זה הגיע למצב שבו אני מאוד רוצה עוד ילדים, אבל היא במניעה ממושכת כבר שנים רבות, ולדעתי זה ממש חבל. אבל היא אומרת לי שהיא גם רוצה, אבל היא מרגישה שאני לא עוזר לה מספיק וגם שזה עלול לגרום לעוד בעיות בשלום בית בגלל סיבות שונות, ביניהם התערבות של האימא בנושא גידול התינוק הטרי. התחושה שלי היא שאולי היא צודקת, אבל יש כאן גם מימד של "ענישה" כלפיי.

בינתיים המצב מחמיר מחודש לחודש ולפעמים מיום ליום, כאשר הסגנון שלה לילדים ולי הוא בסגנון של "פקודות" ולא בדיבור ותקשורת עניינית ומסודרת.

אני חושב שאשתי תזהה כאן את הענין שאני כותב היות והיא די הרבה כאן. לכן אני לוקח זאת בחשבון ואשמח אם הדברים אולי יגרמו לה כאן לפחות לפתיחות.

אמנם, בסיוג ששמענו צד אחד, אבל לפי תיאורי העובדות שכאן, הן בעייתיות.

אני די מתפעל מצורת התיאור שלך, טוב שאתה שומר על שלוה יחסית. הדבר הגרוע ביותר במצב כזה, זה שהאיש מתחיל לחפש "מתחת לאדמה" מה הוא, כביכול, "לא בסדר"... 

כמובן, אדם צריך לבדוק גם את עצמו. אבל אם אחרי בחינה כנה הוא רואה שאין סיבה מובנת לענין - לפעמים עדיף להתייחס כאל סוג של "וירוס" שתוקף. כמו שקורה שאדם חולה. כך פחות לוקחים ללב, ויותר פנויים למצוא פיתרון. שהרי ברור שעל אף שאתה סובל, מסכנה מי שזה עולמה וזו דרך ה"תקשורת" שלה.

לענ"ד (שוב - ע"ס מה שנכתב פה), אתה צריך לקחת אותה לשיחה, בצורה מתונה ובהירה, ולהגיד לה שיש שתי ברירות: או שאתם יושבים לשוחח, ואתה מבטיח לה שתשמע כל מה שיש לה לומר ותחשוב על כך, בתנאי שתאמר זאת בכבוד, ללא "חירופים" אלא בהסברה עניינית וגם תהיה מוכנה לשמוע אותך. ואולי מזה תצמח דרך חדשה של ליבון דברים.

או - ייעוץ ע"י צד שלישי.

אך בשום אופן לא עוד ביקורת מתמידה חד צדדית. היא לא היתה מוכנה לדבר כזה, וגם לך זה קשה.

היא כנראה כבר בסוג של "סיחרור" וחייבת למצוא דרך לצאת מזה. אם היא היתה זו ששואלת, היה אפשר אולי להציע דרך כזו. אך כל זמן שאתה השואל - והיא כרגע לא במצב של "פתיחות" כלפיך, אלא של "התלוננות" - סביר (לכאורה) שריצוי ישיר מצידך לא יעזור, שהרי אינה פתוחה לשמוע. על כן, צריך לקבוע "מסגרת", שיחה או ייעוץ, כיד שאפשר יהיה לצאת מזה ולעלות בעז"ה על דרך המלך.

ב"ה

אני משתתף קבוע בפורום אבל ניק אנונימי הפעם.

דברים רבים שאתה כותב חבר יקר זהים אבל זהים בביתנו. אולי חוץ מהרווחה החומרית שהיא קצת בצמצום אבל אני לא חושב שזה זה. יש איזה זעם ואכזבה עמוקים ברובד שהתקשורת אינה מגיעה אליו. דיבור מעליו, סגנון פיקודי והכל ליד הילדים, כמוך אני פשוט לא יודע מה לעשות. זה לא עוזר לך רק תדע שאתה לא לבד. אני לא מושלם אבל ודאי לא הגרוע בבני אדם והיחס אלי הוא כמו,,, האמת שאין לי דימוי. לא מבין ומיואש. אולי טראומת ילדות שלא השכלתי לזהות? חלומות שלא התממשו? איכשהו אני אשם בהכל.

גם אני הייתי רוצה עוד ילדים אבלכמובן שאין על מה לדבר.

מצטער על הדכדוך אני אחדל כעת.

ואם הייתי יכול לעזור לכם - בשמחה.

נשים זה עם שהגברים אמורים ךנווט אותו בחכמה - ובייעוץ יכולים לתת לך כלים כדי להתמודד איתה ולהוביל אותה לכיוון נכון.

התנצלות היא על כך -
"שהגם שעשיתי משהו שנראה לי נכון, את נפגעת - ואני מתנצל ומצטער על כך שנפגעת!"

זה בד"כ פותר כל בעיה.

אשתך לא רבה איתך על נכונות המעשה,

אלא על הזכות שלה לחוש נפגעת, ושאתה תקבל את זה כדבר לגיטימי.

זה בד"כ הבעיה בויכוחים בין גברים לנשים.

כמובן שגם כל זוג ונושא לגופו, ויש הרבה מורכבות.. במיוחד אם מדובר בפרק זמן ארוך.

חשוב ללכת למישו שיפתח את התקשורת ביניכם, כי משם התחילה כל הבעיה.

הארת והבהרת נקודה חשובה שכבר נאמרה וגם זה עזר לי מאוד

אני לא חושב שאתה צריך "להתנצל", וככלל - אני לא חושב שנשים שמתרגלות שהבעל מתנצל על מה שאינו סובר שזה מוצדק, זה טוב להן. זה רק עלול להפוך לרוטינה.

אני חושב שהכי טוב זה ב"כביש עוקף".. כלומר: קח אותה לשיחה - תגיד לה, תשמעי, היה משהו, את חשבת כך אני אחרת זה לא כ"כ חשוב. הכי חשוב זה היחס הטוב בינינו. ותציע משהו לטובת הענין: נטייל קצת, נצא לאיזשהו מקום וכד'.  להגדיר את גמירת המצב הלא-נעים, ולעבור לפאזה אחרת. ולהשתדל להמשיך בה. לא כ"מתנצל" אלא בתור הגבר שלוקח עליו את "העברת ההילוך". היא כנראה "נתקעה" באיזה מצב וקשה לה לצאת מהרגש שלה, זה לא חייב להיות קשור לשום צדק.

הצורך שלה והכעס שלה נובעים מכך שהוא לא הכיר בעצם ההיפגעות שלה כמשהו לגיטימי..

היא לא שכלית כמו גבר ולא פשוט "תעבור פאזה", אני יודעת את זה גם  על עצמי ושומעת את זה מחברותיי..

אין עניין כרגע להיות הגבר שמעביר הילוכים - זה עלול אפילו להכעיס אותה יותר

היא מרגישה שהוא לא מאפשר לה את הזכות לכעוס או לא להסכים רגשית עם מה שעשה.

ברגע שהוא יגיד לה שהוא מבין שנפגעה ומצטער רק על כך -

היא אמורה גם להיות רכה יותר ונעימה ואולי אפילו לומר גם סליחה על הכעס הגדול.

[זו גם שאלה של כמה זמן היא כועסת ככה,

ואם הרבה - אז כל דבר קטן שקרה ולא מצא חן בעיניה, הצטבר שם בערימה ענקית!

היא חייבת דיבור ארוך, מרגיע, מאפשר לחוש כל תחושה - 

ושהוא ישתדל לא להיפגע ממנה..

נשים לא מחכות שגבר יתנצל מולם בכל פעם,

הוא גם לא יצטרך להתנצל אף פעם אם הוא יתן לה את התחושה שזה בסדר ומקובל עליו שהיא כועסת על מה שהוא עשה, למרות שהוא שלם עם המעשה... ושהיה שמח אם זה המעשה היה משמח את שניהם.

נשים נלחמות על הזכות להרגיש נפגעות או עצובות.

גברים נלחמים על הזכות לחירות בעשייה ובכלל.

שהדרך היא לא "שכלית". זה בדיוק מה שהתכוונתי. ולכן אמרתי שצריך להניח את זה בצד, ולשים את העיקר על הרצון ליחס טוב.

לפעמים אשה יכולה "להיתקע" במצב רוח, בדיוק בגלל מה שהסברת יפה - והיא צריכה "יד" שתחלץ אותה מזה. כי ההבנה שזה לא טוב כל אינה מספיקה. לזה כיוונתי.

את צודקת, שיתכן שאמירה מסוג של הבעת צער על עצם זה שהרגישה פגועה, יכולה לפעמים לעזור. אבל כשכבר עבר לא מעט זמן, כמו כאן, כבר לא-ברור שזה הענין. אלא ההיתקעות שבזה. והבעת הצער על הרגשתה לפני כך וכך זמן, לא בטוח שתועיל כעת.. 

ואנחנו לא יכולים לדעת אם הכעס שלה אכן נבע ממה שאת חושבת או לא. לא כל דבר ניתן לדעת "מרחוק". אכן, את יכולה לומר שלפעמים זה כך.

והערה: נכון שנשים פועלות לעיתים יותר עפ"י התחושה. עם זה - צריך לדעת שיש בחירה, אחרת התורה לא היתה מצווה אותן מאומה..   אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה. אם היא מרגישה כך - צריכה לעבוד על עצמה. יש הבדל בין לקבל כלגיטימי שלשני לא נראה מה שעשית, יש לו תרעומת, אלו דברים רגילים בין בני אדם, אין פרצופיהן שווים, לבין לקבל כלגיטימי "כעס" לא מוצדק. לעיתים נשים עלולות "להישען" על זה ש"כך אני" וזה עצמו מגביר את הענין.  נכון לבקש סבלנות לתופעות שנובעות ממצב רוח, נכון גם להתנצל כשמצב הרוח חולף..

אין ספק.

עניתי לו מה בעניין התנהגותו כגבר בסיפור.

[ולגבי הגדרת המילה "כעס", אין כוונתי התפרצות אלא תחושה בנוגע למשהו.

התפרצות זה כבר משהו אחר וכשזה קורה - זה חמור מאוד!

ובכלל תמיד בסיום דיון שהתפתח לכיוון לא חיובי - כדאי לבקש סליחה..]

תודה לרב-

עזרת לי לחדד את עצמי.

אלא כמו שאמרו פה, הכלה של המצב. 

זה לא אומר להצדיק אותה, אלא להיות להכיר בזכות

של האשה להרגיש ככה. 

הרב דן, כתבת,

"אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה"

אבל כמו שאלירז כתבה, השאלה מה זה כועסת,

מצד האמת המוחלטת, אף פעם אין מקום לכעס, 

לעולם כעס הוא לא מוצדק. אבל כשהשני כועס,

ובמיוחד אם הוא פגוע, אני כן יכול לתת לזה מקום, 

להיות מוכן לזה שיש לו חולשות, ועכשיו הוא סובל מכעס,

ולעטוף אותו באהבה גדולה. וזה מה שגם יעזור לו לצאת מזה.

כי מה שגורם לאשה להתקע בכעס או בהיותה פגועה, 

זה ההרגשה שמשדרים לה שהיא לא בסדר שהיא 

מרגישה ככה, זה תוקע אותה כי היא גם ככה קשה לה

הלב שלה לא מתקרר מהר כמו לב של גבר, והיא גם מרגישה

רע עם עצמה, והיא צריכה חיזוק חיובי כדי לצאת מזה.

להראות לה שהיא טובה, ושיש בה הרבה דברים טובים, וגם

אם היא עכשיו במצב כואב ונמוך, היא הרבה יותר טובה

ממה שנדמה לה.

מקווה שהבהרתי.

כתבת דברים טובים ויפים לדעתי.

אבל:

1. כאן דובר שעבר זמן ניכר - ובמצב כזה אכן צריך לעיתים "חילוץ", פניה חדה. מה שהצעת לא יתקבל. צריך להיות מודעים שלעיתים, לצערנו הרב מאד, נסיונות "ריצוי" ישיר, גורמים ההיפך. לעיתים נשים טובות וצדיקות שכותבות פה מתקשות אולי להבין את זה. אבל יש דברים כאלה בעולם. כל מקרה לגופו.

2. ככלל, בוודאי שהכי טוב זה לקבל באהבה רבה, בפרט אם השני פגוע (כמובן מי שמסוגל לכך - גם הוא בן אדם.. זה דבר שאדם יכול לתבוע מעצמו, לא מזולתו), וביחוד אם הוא תופס בעצמו שכעסו "לא טוב" אבל קשה לו לצאת מזה (וזה כמובן, לא נקרא לחשוב ש"זה בסדר ומקובל לכעוס"...).

אבל לא תמיד דבר כזה מגיע מכך ש"משדרים לה שהיא לא בסדר" או ממצב פגוע.  ואז עלולה קבלת "התיאוריה" על לגיטימיות הכעס להעצים את תדירותו. ולכן הוספתי את הדברים ב"הערה" שאכן כוונה ביחוד לנשים. כשם שאיש צריך להשתדל בכיוון שאמרת, כך אשה צריכה להשתדל שלא להגיע לכך, לא לבנות תיאוריות שזה "בסדר ומקובל", אלא שזו חולשה - אולי טבעית - ויופי אם מוכנים לקבלה ולעזור לצאת ממנה באהבה. כך גם יש יותר סיכוי לנסיונות ריצוי להתקבל, מאשר כשחושבת שזה "בסדר".. [ויש הבדל שמיים וארץ בין גבר שמוכן בנדיבות לקבל באהבה מצב רוח של אשתו, לבין קבלת סטאטוס של "אשם"..  ממש שני הפכים. אמנם לא על זה כתבתם, אבל חשוב להדגיש]

3. בנידון הספציפי, התרשמתי (כמובן, קשה לדעת בוודאות), שזו לא מציאות מהסוג שתיארת.

בתור אישה, רק על מעצמי: סליחה יכולה לבוא גם אם אתה חושב שצדקת במעשה. והיא כל כך מרגיעה. ניתן לבקש סליחה על כך שגרמתי לחוסר נוחות של הצד השני. או אולי על חוסר התחשבות , במקום לדבר לפני המעשה ולהגיע להסכמה / פשרה וכדומה.  

לדעתי הצעה לטיול אצלי במצב כזה היתה גורמת לתיסכול של "הוא לא מבין אותי".

נכון שהיא מרגיעה, אבל לא בונים קשר עם שקר. 

אם הוא חושב שחוסר הנוחות שנגרמה לצד השני היתה 

לא באשמתו, ושדווקא הוא היה מאוד מתחשב, 

אז על מה לבקש סליחה? הוא אומר שהוא חושב

שהוא היה בסדר גמור, אני מניח שהכוונה לא רק

במה שהוא עשה בפועל, אלא גם באיך שהוא עשה 

את זה.

אגב, דעתך שונה ממה?

נשים מפרשות זאת כצער על פגיעה ברגשות.

אלא אם כן הוא יאמר "אני מצטער, לא הייתי צריך לנהוג כך" -

ואז כמובן ברור שיש פה גם התנצלות על עצם המעשה.

אצלי לפחות סליחה פירושה -"אני מצטער שנפגעת"

ולא "אני מתנצל על מעשיי".

אז היא מבינה את זה:

"צר לי שנפגעת, אמנם אני לא מתחרט שעשיתי את זה,

להיפך, אני חושב שנהגתי נכון למרות שזה פגע בך ואין לי חרטה,

אבל חשוב לי להגיד לך שזה מצער אותי שנאלצתי לפגוע בך ואני

מקווה שאני לא יצטרך לעשות זאת שוב".

???

לא נראה לי. תקני אותי אם אני טועה. 

שסליחה מרגיעה..

ואם אדם חושב שגרם חוסר נוחות לשני או אולי חוסר התחשבות במקום לדבר וכד', יפה אם עושה כך.

אבל כאן איננו יודעים במה מדובר. יתכנו גם ויכוחים ו"כעס" על אי ההסכמה איתי.

ואם בגלל ש"סליחה מרגיעה" אשה תתרגל לצפות לסליחה ללא כל תלות במה שהיה או לא, זו "התמכרות" לכל-דבר, וכדרך התמכרות - היא גוברת והולכת. האיש יצא סמרטוט והאשה עלובה מבחינת יכולת- הבחירה המוסרית.  לא להגזים. צריך לבחון כל מקרה לגופו.

ונכון שבאותו רגע שיש כעס, הצעה לצאת יכולה להתפרש כדברייך. אבל כשעבר זמן, והיתה אי הסכמה, אפשר להגדיר את אי ההסכמה במקומה הנכון וכחסרת פרופורציה למה שחשוב וטוב להמשך; ו"לשלוף" מהמצב הנוכחי, ולהציע לצאת וכד'. אשה שעד שלא יבקשו ממנה אחרי חודש סליחה על כך שנהגו שלא כדעתה (כשעל זה מדובר), אינה יכולה "לצאת" מהמצב בו "נתקעה", היא במצב גרוע. והפיתרון הוא לא ע"י קבלת המצב הזה. זה רק יוסיף לו אינרציה.

היא היתה אמורה לקבל ממך יחס מסוים על דבר מוסים ולא נתת את היחס הזה נכון.

כן, לפעמים גברים צריכים להיות הכותל המערבי של האשה לקבל את כל הבכיות והצעקות ולהבין שזה לא בא ממקום אישי,כמו צעקות ובכיות של גבר ולכן התגובות צריכות להיות בהתאם, לא אישיות ופוגעות אלא מבינות ומחזקות.

ולא לא היית בסדר גמור כי כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס,היא לא קיבלה ממך את מה שציפתה.

לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק

אתה צריך לגלות הבנה וסימפטיה ולההתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת כמו שהגבת ומעתה תגלה הבנה.

[מעתיק: ] כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס.. (כל?...)

זה היה יפה מאד אם העולם היה כך - אך למעשה הוא לא כך (אני מניח שנשים יכולות להעיד על כך יותר טוב...)

הוא לא כתב שהגיב בצורה "פוגעת" או משהו דומה.

אני חושב שזו טעות קשה, להניח שכל "כעס" של אשה זה כי "לא היית בסדר", "היא לא קיבלה ממך מה שציפתה".. זה דבר חמור לזרוק על מישהו "רגשות אשם" מלאכותיים, ללא שמץ סימוך שיש בגלל מה. לא פעם, דברים כאלה מחמירים מאד מצבים, הן של האיש - בגלל רגשות אשם על מה שאינו - הן של האשה, בגלל "הסכמה" לדבר שלכתחילה לא חשבה בעצמה שיש לו הצדקה...

נכון מה שכתבת ש "לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק". לפעמים - ואז זה מה שצריך באמת. וגם כשזה כך - עדיין לא אומר שהמצב נוצר באמת "בעטיו" ולעיתים זה גם לא כ"כ משנה.

איך אפשר לכתוב "אתה צריך.. להתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת.." מי אומר שלא הבין, מי אומר מה הגיב?...

אשה יכולה לכעוס ורגע אחד אחרי לשמוח.

גבר שיודע להתנהג כראוי בכל מצב ולדעת שגם שהיא צועקת ועצבנית זה צורה של פריקה וזה לא משהו שפוגע, כי אפשר להיות הכי בסדר שבעולם ולקבל יחס כזה - אך צריך להבין שזה לא כמו פריקה של גבר.ולא להפגע ולהגיב בהתאם.

וכשהאיש מבין את זה ומגיב באופן נכון , אין הרבה מקרים שהאשה כועסת עליו עד כדי כך  - ובפעמים הבודדות שכן הוא יודע איך לתקן את זה.

והשואל ביקש מגברים עם ניסיון..

אז עניתי

הוא לא הזכיר כאן בכלל שהיתה מציאות של "צעקה ועצבנות". פה הועלה ענין אחר. וגם לא טען על עצם זה שכעסה על משהו.

בנוסף - על אף שזה לא קשור לנושא שכאן - לא כל "צועקת ועצבנית" זה לא משהו שפוגע. אם אדם הוא "הכי בסדר שבעולם ומקבל יחס כזה" כלשונך, הוא יכול להיפגע. כל הכבוד אם לא - אבל לא כדרישה מאחרים. גם איש יכול לפעמים להיות אדם.. והיתה פה לפני זמן קצר מישהי (כנראה באמת חריגה, למרות שאמרה ש"גם חברות שלה") שהעידה על עצמה שאצלה זו "שיטת אילוף" ר"ל. ובלי ספק צריכה טיפול פסיכיאטרי ומידותי כאחד.

ואכן, כל הכבוד לך שאתה מתייחס לכך כך - זה טוב. רק צריך להיזהר לא לצעוד עוד צעד ולהגיד לאחרים שהם "צריכים להתנצל" על דבר שכלל לא יודעים מה הוא..

וכמובן לא היתה טענה על כך שענית לו - זה מאד יפה מצידך.. רק השגה על חלק מהקביעות, הן העקרוניות והן ביחס למציאות הספציפית.

וכמובן, גם אני עניתי מתוך הכרת המציאות אצל על מיני אנשים, עם השנים.

האיש הוא מנהיג הבית לכל דבר, הוא אמור לזהות את זה והוא יכול לטפל בזה בלי שהיא תשים לב.

אם אני מבין נכון לפי תאריך ושעת התגובה, אני מוחה בתוקף.

אני חושב שאין זכות לאף אדם לפגוע בקדושת השבת באתר ופורום דתי. 

ואני פונה למנהלים שיחסמו את האתר בשבת. 

לגופו של עניין, אני חושב ששניכם לא מדייקים. 

"עזר כנגדו" - בשווה לו.

לכל אחד יכולות שאין לשני , המשלימים זה את זה, ויוצרים משפחה בריאה.

גם תוכן הדברים לא נכון ("נאחז במעקה" - מי שתתייחס כך, ה' ירחם על הבית שלהם..)

וגם זמן הכתיבה לכאורה - מצער.

בערך באותה שעה לקמן בשירשור שמתחיל "תנו טיפ קטן שובר שיגרה וכו'" וגם מה שכתבה שם מתאים למה שכתבה פה, משם הכל מתחיל.. 

זה נכון שזה חמור, ועוד יותר עקום לכתוב במקום דתי

אבל למה לקלל? היא יהודיה מסכנה שצריך להחזיר אותה בתשובה

אני חשבתי שהוא כתב את המילה הזאת לא בגלל החילול שבת, אלא בגלל צורת ההתבטאות כלפי הבעל.. (בלי להיכנס אם חייבים להגיב במילה כזאת).

ובוודאי לא שייך בזמננו להגיד "מנוולת" על מי שכותבת, לצערנו העצום, בזמן הלא מתאים. מן הסתם זה לא "במזיד" אלא מחוסר ידיעה. אשרי הטועם מנועם השבת, ואשרי הזוכה להטעימו גם לאחרים.

אבל תמיד יש הפתעות בחיים..

ולזה לא יקרה רב.

ומודה לכם. זה עוזר לי מאוד. בע"ה אני יעמיק בזה עוד, ואם יהיה לי מה להגיב אז  אני יגיב.

בנתיים המצב לא השתנה...

ויישר כח לאלירז וכו'..

שרק ירבה שלום בית בישראל.

אני ממליצה בחום רב - ללמוד יחד את הספר גברים ממאדים ונשים מנגה

זה עוזר מאוד ללמוד אחד את השני ודפוסי התנהגות שאימצנו לעצמינו מבלי משים.

מאיר עיניים ורפואה לזוגיות.

ותודה לך על הכרת הטוב.

פתחתי כאן ניק חדש כדי לא להיחשף.

קלטתי לפי הכיתוב פה שהתגובה של שרוליק30 זה כנראה בעלי.

אז ככה – אם זה באמת בעלי אז ברוב הדברים הוא לא כ"כ צודק.

נתחיל מהתחלה – בעלי עזב לפני כשנה את העבודה שעבד והתחיל לעבוד בעבודה חדשה. ומהעבודה החדשה הוא קיבל מחשב ופלאפון שאפשר לגלוש באינטרנט וגם יש בו מיילים וSMS – את האינטרנט ניתק אחרי שראינו שזה לא טוב שנהיה מחוברים לאינטרנט, מיילים וSMS- נשאר.

בעבודה החדשה הוא צריך לעבוד 8 שעות – והוא אומר לי כמה שיותר יעבוד יקבל יותר כסף – ואז באמת החליט והתחיל לעבוד יותר זמן כמו 14-15 שעות ביום..

וכשהוא חוזר הביתה מעבודה בשעה מאד מאוחרת הוא כל הזמן או ב-SMS או במיילים, בלי לדבר כמעט, מה נשמע איך היה היום, בלי שום עזרה, כלום וכלום.

איך יש לי לפעמים תקשורת איתו, אני פשוט שולחת לו SMS וככה אני יכולה לפעמים לשמוע ממנו תגובה – וגם זה לפעמים לא.

מאז שיש לו את הפלאפון הזה הוא פשוט מחובר לזה. ולא עוזב את זה אפילו לדקה. אפילו בלילה כשנכנס למיטה הוא אם זה, גם בענייני אישות היה פעם אחד שהפסיק כי קיבל איזה SMS. וכמה שאמרתי לו שזה לא דחוף ושיראה אחר כך או למחרת, אך זה לא עוזר..

וגם אמרתי לו שהוא הרבה שעות לא בבית לפחות כשנכנס לבית שיכבה את הפלאפון כדי שנוכל לדבר קצת בלי הפרעות של מייל או שיחת טלפון וכו'. – אבל זה לא עזר, וכאילו שמדברים לקיר.

גם באמצע נהיגה שזה ממש מסוכן הוא עם זה – איך שהוא נוהג – אמרתי לו כבר כמה פעמים – שכנראה אתה רוצה איזה דו"ח או משהו יותר גרוע.... גם בזה מדברים לקיר.

למשל ביום שישי שיש לו כבר חופש מהעבודה הוא פשוט לא עוזר בכלום יש לו סך הכל איזה 3-4 דברים שהוא צריך להכין לכבוד שבת – שעון שבת, להכין את הפלטה, מים חמים ונרות – וגם את זה אני צריכה כמה פעמים להזכיר לו לעשות שזה לפעמים נעשה ממש כמה דקות לפני כניסת השבת.

אם זה באמת בעלי – אז בקשר לילדים אני כל היום איתם לבד, כמעט ולא יוצאת מהבית, עובדת מהבית – אז זה לא פלא שאני לפעמים צועקת עליהם. כמה אפשר להיות לבד כל יום ויום עם הילדים לבד, הוא לא מבין את זה כי הוא רואה אותם רק בבוקר ממש לאיזה חצי שעה. (בקושי גם את זה). כשהם קמים הוא עוד במיטה ורוצים קצת לדבר לאבא והוא פשוט מגרש אותם שיתנו לו עוד לישון כי הוא עייף, והילדים ממש מתעצבנים מזה, שהוא בקושי עונה להם על שאלה שהם שואלים ושהוא מבריח אותם.

בקשר להבאת עוד ילדים – באמת אין מצב כרגע שאני ירצה להביא עוד ילדים בזמן שהוא מתנהג ככה –  מהקטע שהוא בקושי מדבר איתי כי קשור כל הזמן לפלאפון.... ואין עזרה.. – זה בעל? זה אבא?

מה דעתכם?....

אז נשכח בתיאורו משהו מאד חשוב:

גם שעות העבודה, גם הפלפון..

ובאמת - אשה צריכה מאד תקשורת ישירה עם בעלה. וגם ילדים עם אביהם.

כמובן, גם בעל צריך דיבור מכבד וכו' ; אבל - "צבת בצבת עשויה".

אבל - אם אכן "נפגשו" פה בעיות מקבילות, יש נקודת אור חשובה מאד: שמשני הצדדים יש רצון לשינוי חיובי של המצב. ומכיוון שכל אחד מצביע על הנקודה שמפריעה לו, הרי שבלי קושי גדול מאד, ניתן להגיע לסיכומים בסיסיים הדדיים, הן בסדרים והן בהתייחסות, שיאפשרו ל"פלונטר" הזה להיחלץ מתוך עצמו.

אם קשה לשבת ולהגיע לבד לסיכומים כאלו - אפשר לבקש עזרה, יעוץ או כד'. העיקר, לגשת ברצון טוב ובאמון שאפשר לפתור.

אם אכן זו בעיה משותפת (כי יש כמה "סתירות" בתיאור המציאות..), כהנחת הכותבת - הפיתרון נראה לא מסובך מאד. ואחרי הגעה לסדר מוסכם - יכולה גם ההתייחסות היום-יומית ההדדית להשתקם תוך זמן לא רב. לענ"ד.

אבל מדוע את מסרבת לייעוץ???

אם את כ"כ בטוחה בצדקתך, ובהחלט את מובנת,

לכו לייעוץ, נצלי את הסכמתו וצערו.

ממש נשמע נכונות הדדית לשינוי. 

אז יאללה...

וסתם הערה,

הפלאפון, מחשב, אינטרנט, ההחחחח...

כמה זהירות צריך שלא להיסחף אחר הטכנולוגיה הקורצת המבלה (בי"ת בשוא, מלשון בלאי) את זמנינו!

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר