אלא בגלל ההרגשה שאתה לא איתה, שהרגש שלה לא מוצדק לדעתך...

אני הייתי נעלבת ככה מבעלי הרבה פעמים והיה לנו מאוד קשה להשלים...

אני בעד שאל תתיחס לנושא הספציפי שרבתם עליו אם אפשר להדחיק אותו בינתיים ולהעלות בזמן שטוב לכם ביחד,

ובינתיים- תפרגן לה, תגיד לה שאתה אוהב אותה הרבה יותר פעמים ממה שאתה בד"כ אומר, תגיד שאתה אוהב אותה לא משנה מה יקרה ומה היא תעשה או תחשוב או תרגיש.. תתן לה פרח ושוקולד [או כל דר אחר שהיא אוהבת] ותספר לה [אפשר גם במכתב] כמה אתה מעריך אותה שהיא אשה מצויינת וחכמה וחמודה ואיך זכית שהתחתנת איתה...

ואני כותבת באנונימי בגלל שזה מרגיש לי כל כך אישי ופרטי לחשוף רצונות כל כך כמוסים של אישה בניק המוכר שלי...

בהצלחה!

שוב תודה. זה באמת האיר את עיני

פתחתי כאן ניק חדש לשאלה.

גם אשתי כבר כועסת עלי זמן רב למעלה מחודש, ואני לא ממש יודע למה. אני מסופק אם היא יודעת למה.

זה התחיל לפני כחצי שנה אבל החמיר מאוד לאחרונה והגיע עד לכדי ביטול נושאים הקשורים לאישות וד"ל.

האמת, שאני מסופק אם היא עצמה יודעת להגדיר מה היא רוצה. כמה שאני מנסה לגרום לה לדבר ולתקשר אני לא מצליח.

אולי עיצות של נשים נבונות יוכלו לסייע גם לנו.

אני יכול להוסיף שכבר כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה לבוא לייעוץ ביחד או ללכת לבד והיא מסרבת. הדבר היחיד שהיא מסוגלת זה רק לשלוח לי הודעות כתובות בפלאפון עם ביקורת עלי והיא "משתדלת" לעשות זאת בהתמדה רבה לא פחות מ-15 הודעות ביום !!!

אפשר לציין עוד שחלק מהקונפליקטים קשורים לנושא חינוך הילדים ששם יש לי ביקורת על מה שאני סבור שהוא חינוך בתוקפנות במקום בסובלנות.

זה מגיע לפעמים למצב שבו היא מדברת אלי בצורה ממש פוגעת ומעליבה בפני הילדים. אני משתדל כמובן לנהוג בה בכבוד ליד הילדים עד כמה שאפשר. למשל, לדוגמא: במוצאי יום כיפור רציתי לעצמי משהו מתוק ולקחתי לי מעדן שוקולד מהפריזידר. היא כעסה מאוד בגלל שהילדים ראו וגם רצו והגיעה בזעם לילדה שבכתב שהיא גם רוצה מעדן ואמרה לה: "אל תדאגי אבא עוד יסבול מזה...".

אני מאוד נפגעתי מזה, בפרט שממש בערב יום כיפור היא גם התקיפה אותי קשות וגם ביום כיפור עצמו ואז שוב במוצאי יום כיפור. חשבתי שלפחות יום כיפור זה זמן שמתעלים. אבל כנראה שכל כך קשה לה איתי והיא רואה בי אדם כ"כ לא טוב, שפשוט אין לה גבולות. והאמת, אני לא יודע למה היא צריכה להרגיש כך.

אני עובד קשה ומפרנס. נותן לה כל מה שהיא מבקשת בשמחה. מפרגן לה ואוהב אותה. אבל היא לא מאמינה או מרגישה אחרת וכמה שאני מנסה לומר לה שתשמח בחלקה ושתראה את כל הטוב שיש לנו בחיים. בריאות, ילדים, פרנסה, בית, רכב, ועוד ועוד. היא תמיד מעדיפה ותחפש לראות את הרבע כוס הריקה.

זה הגיע למצב שבו אני מאוד רוצה עוד ילדים, אבל היא במניעה ממושכת כבר שנים רבות, ולדעתי זה ממש חבל. אבל היא אומרת לי שהיא גם רוצה, אבל היא מרגישה שאני לא עוזר לה מספיק וגם שזה עלול לגרום לעוד בעיות בשלום בית בגלל סיבות שונות, ביניהם התערבות של האימא בנושא גידול התינוק הטרי. התחושה שלי היא שאולי היא צודקת, אבל יש כאן גם מימד של "ענישה" כלפיי.

בינתיים המצב מחמיר מחודש לחודש ולפעמים מיום ליום, כאשר הסגנון שלה לילדים ולי הוא בסגנון של "פקודות" ולא בדיבור ותקשורת עניינית ומסודרת.

אני חושב שאשתי תזהה כאן את הענין שאני כותב היות והיא די הרבה כאן. לכן אני לוקח זאת בחשבון ואשמח אם הדברים אולי יגרמו לה כאן לפחות לפתיחות.

אמנם, בסיוג ששמענו צד אחד, אבל לפי תיאורי העובדות שכאן, הן בעייתיות.

אני די מתפעל מצורת התיאור שלך, טוב שאתה שומר על שלוה יחסית. הדבר הגרוע ביותר במצב כזה, זה שהאיש מתחיל לחפש "מתחת לאדמה" מה הוא, כביכול, "לא בסדר"... 

כמובן, אדם צריך לבדוק גם את עצמו. אבל אם אחרי בחינה כנה הוא רואה שאין סיבה מובנת לענין - לפעמים עדיף להתייחס כאל סוג של "וירוס" שתוקף. כמו שקורה שאדם חולה. כך פחות לוקחים ללב, ויותר פנויים למצוא פיתרון. שהרי ברור שעל אף שאתה סובל, מסכנה מי שזה עולמה וזו דרך ה"תקשורת" שלה.

לענ"ד (שוב - ע"ס מה שנכתב פה), אתה צריך לקחת אותה לשיחה, בצורה מתונה ובהירה, ולהגיד לה שיש שתי ברירות: או שאתם יושבים לשוחח, ואתה מבטיח לה שתשמע כל מה שיש לה לומר ותחשוב על כך, בתנאי שתאמר זאת בכבוד, ללא "חירופים" אלא בהסברה עניינית וגם תהיה מוכנה לשמוע אותך. ואולי מזה תצמח דרך חדשה של ליבון דברים.

או - ייעוץ ע"י צד שלישי.

אך בשום אופן לא עוד ביקורת מתמידה חד צדדית. היא לא היתה מוכנה לדבר כזה, וגם לך זה קשה.

היא כנראה כבר בסוג של "סיחרור" וחייבת למצוא דרך לצאת מזה. אם היא היתה זו ששואלת, היה אפשר אולי להציע דרך כזו. אך כל זמן שאתה השואל - והיא כרגע לא במצב של "פתיחות" כלפיך, אלא של "התלוננות" - סביר (לכאורה) שריצוי ישיר מצידך לא יעזור, שהרי אינה פתוחה לשמוע. על כן, צריך לקבוע "מסגרת", שיחה או ייעוץ, כיד שאפשר יהיה לצאת מזה ולעלות בעז"ה על דרך המלך.

ב"ה

אני משתתף קבוע בפורום אבל ניק אנונימי הפעם.

דברים רבים שאתה כותב חבר יקר זהים אבל זהים בביתנו. אולי חוץ מהרווחה החומרית שהיא קצת בצמצום אבל אני לא חושב שזה זה. יש איזה זעם ואכזבה עמוקים ברובד שהתקשורת אינה מגיעה אליו. דיבור מעליו, סגנון פיקודי והכל ליד הילדים, כמוך אני פשוט לא יודע מה לעשות. זה לא עוזר לך רק תדע שאתה לא לבד. אני לא מושלם אבל ודאי לא הגרוע בבני אדם והיחס אלי הוא כמו,,, האמת שאין לי דימוי. לא מבין ומיואש. אולי טראומת ילדות שלא השכלתי לזהות? חלומות שלא התממשו? איכשהו אני אשם בהכל.

גם אני הייתי רוצה עוד ילדים אבלכמובן שאין על מה לדבר.

מצטער על הדכדוך אני אחדל כעת.

ואם הייתי יכול לעזור לכם - בשמחה.

נשים זה עם שהגברים אמורים ךנווט אותו בחכמה - ובייעוץ יכולים לתת לך כלים כדי להתמודד איתה ולהוביל אותה לכיוון נכון.

התנצלות היא על כך -
"שהגם שעשיתי משהו שנראה לי נכון, את נפגעת - ואני מתנצל ומצטער על כך שנפגעת!"

זה בד"כ פותר כל בעיה.

אשתך לא רבה איתך על נכונות המעשה,

אלא על הזכות שלה לחוש נפגעת, ושאתה תקבל את זה כדבר לגיטימי.

זה בד"כ הבעיה בויכוחים בין גברים לנשים.

כמובן שגם כל זוג ונושא לגופו, ויש הרבה מורכבות.. במיוחד אם מדובר בפרק זמן ארוך.

חשוב ללכת למישו שיפתח את התקשורת ביניכם, כי משם התחילה כל הבעיה.

הארת והבהרת נקודה חשובה שכבר נאמרה וגם זה עזר לי מאוד

אני לא חושב שאתה צריך "להתנצל", וככלל - אני לא חושב שנשים שמתרגלות שהבעל מתנצל על מה שאינו סובר שזה מוצדק, זה טוב להן. זה רק עלול להפוך לרוטינה.

אני חושב שהכי טוב זה ב"כביש עוקף".. כלומר: קח אותה לשיחה - תגיד לה, תשמעי, היה משהו, את חשבת כך אני אחרת זה לא כ"כ חשוב. הכי חשוב זה היחס הטוב בינינו. ותציע משהו לטובת הענין: נטייל קצת, נצא לאיזשהו מקום וכד'.  להגדיר את גמירת המצב הלא-נעים, ולעבור לפאזה אחרת. ולהשתדל להמשיך בה. לא כ"מתנצל" אלא בתור הגבר שלוקח עליו את "העברת ההילוך". היא כנראה "נתקעה" באיזה מצב וקשה לה לצאת מהרגש שלה, זה לא חייב להיות קשור לשום צדק.

הצורך שלה והכעס שלה נובעים מכך שהוא לא הכיר בעצם ההיפגעות שלה כמשהו לגיטימי..

היא לא שכלית כמו גבר ולא פשוט "תעבור פאזה", אני יודעת את זה גם  על עצמי ושומעת את זה מחברותיי..

אין עניין כרגע להיות הגבר שמעביר הילוכים - זה עלול אפילו להכעיס אותה יותר

היא מרגישה שהוא לא מאפשר לה את הזכות לכעוס או לא להסכים רגשית עם מה שעשה.

ברגע שהוא יגיד לה שהוא מבין שנפגעה ומצטער רק על כך -

היא אמורה גם להיות רכה יותר ונעימה ואולי אפילו לומר גם סליחה על הכעס הגדול.

[זו גם שאלה של כמה זמן היא כועסת ככה,

ואם הרבה - אז כל דבר קטן שקרה ולא מצא חן בעיניה, הצטבר שם בערימה ענקית!

היא חייבת דיבור ארוך, מרגיע, מאפשר לחוש כל תחושה - 

ושהוא ישתדל לא להיפגע ממנה..

נשים לא מחכות שגבר יתנצל מולם בכל פעם,

הוא גם לא יצטרך להתנצל אף פעם אם הוא יתן לה את התחושה שזה בסדר ומקובל עליו שהיא כועסת על מה שהוא עשה, למרות שהוא שלם עם המעשה... ושהיה שמח אם זה המעשה היה משמח את שניהם.

נשים נלחמות על הזכות להרגיש נפגעות או עצובות.

גברים נלחמים על הזכות לחירות בעשייה ובכלל.

שהדרך היא לא "שכלית". זה בדיוק מה שהתכוונתי. ולכן אמרתי שצריך להניח את זה בצד, ולשים את העיקר על הרצון ליחס טוב.

לפעמים אשה יכולה "להיתקע" במצב רוח, בדיוק בגלל מה שהסברת יפה - והיא צריכה "יד" שתחלץ אותה מזה. כי ההבנה שזה לא טוב כל אינה מספיקה. לזה כיוונתי.

את צודקת, שיתכן שאמירה מסוג של הבעת צער על עצם זה שהרגישה פגועה, יכולה לפעמים לעזור. אבל כשכבר עבר לא מעט זמן, כמו כאן, כבר לא-ברור שזה הענין. אלא ההיתקעות שבזה. והבעת הצער על הרגשתה לפני כך וכך זמן, לא בטוח שתועיל כעת.. 

ואנחנו לא יכולים לדעת אם הכעס שלה אכן נבע ממה שאת חושבת או לא. לא כל דבר ניתן לדעת "מרחוק". אכן, את יכולה לומר שלפעמים זה כך.

והערה: נכון שנשים פועלות לעיתים יותר עפ"י התחושה. עם זה - צריך לדעת שיש בחירה, אחרת התורה לא היתה מצווה אותן מאומה..   אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה. אם היא מרגישה כך - צריכה לעבוד על עצמה. יש הבדל בין לקבל כלגיטימי שלשני לא נראה מה שעשית, יש לו תרעומת, אלו דברים רגילים בין בני אדם, אין פרצופיהן שווים, לבין לקבל כלגיטימי "כעס" לא מוצדק. לעיתים נשים עלולות "להישען" על זה ש"כך אני" וזה עצמו מגביר את הענין.  נכון לבקש סבלנות לתופעות שנובעות ממצב רוח, נכון גם להתנצל כשמצב הרוח חולף..

אין ספק.

עניתי לו מה בעניין התנהגותו כגבר בסיפור.

[ולגבי הגדרת המילה "כעס", אין כוונתי התפרצות אלא תחושה בנוגע למשהו.

התפרצות זה כבר משהו אחר וכשזה קורה - זה חמור מאוד!

ובכלל תמיד בסיום דיון שהתפתח לכיוון לא חיובי - כדאי לבקש סליחה..]

תודה לרב-

עזרת לי לחדד את עצמי.

אלא כמו שאמרו פה, הכלה של המצב. 

זה לא אומר להצדיק אותה, אלא להיות להכיר בזכות

של האשה להרגיש ככה. 

הרב דן, כתבת,

"אשה אינה צריכה לצפות כלגיטימי ש"זה בסדר ומקובל שהיא כועסת" גם במקום שאין לכך הצדקה"

אבל כמו שאלירז כתבה, השאלה מה זה כועסת,

מצד האמת המוחלטת, אף פעם אין מקום לכעס, 

לעולם כעס הוא לא מוצדק. אבל כשהשני כועס,

ובמיוחד אם הוא פגוע, אני כן יכול לתת לזה מקום, 

להיות מוכן לזה שיש לו חולשות, ועכשיו הוא סובל מכעס,

ולעטוף אותו באהבה גדולה. וזה מה שגם יעזור לו לצאת מזה.

כי מה שגורם לאשה להתקע בכעס או בהיותה פגועה, 

זה ההרגשה שמשדרים לה שהיא לא בסדר שהיא 

מרגישה ככה, זה תוקע אותה כי היא גם ככה קשה לה

הלב שלה לא מתקרר מהר כמו לב של גבר, והיא גם מרגישה

רע עם עצמה, והיא צריכה חיזוק חיובי כדי לצאת מזה.

להראות לה שהיא טובה, ושיש בה הרבה דברים טובים, וגם

אם היא עכשיו במצב כואב ונמוך, היא הרבה יותר טובה

ממה שנדמה לה.

מקווה שהבהרתי.

כתבת דברים טובים ויפים לדעתי.

אבל:

1. כאן דובר שעבר זמן ניכר - ובמצב כזה אכן צריך לעיתים "חילוץ", פניה חדה. מה שהצעת לא יתקבל. צריך להיות מודעים שלעיתים, לצערנו הרב מאד, נסיונות "ריצוי" ישיר, גורמים ההיפך. לעיתים נשים טובות וצדיקות שכותבות פה מתקשות אולי להבין את זה. אבל יש דברים כאלה בעולם. כל מקרה לגופו.

2. ככלל, בוודאי שהכי טוב זה לקבל באהבה רבה, בפרט אם השני פגוע (כמובן מי שמסוגל לכך - גם הוא בן אדם.. זה דבר שאדם יכול לתבוע מעצמו, לא מזולתו), וביחוד אם הוא תופס בעצמו שכעסו "לא טוב" אבל קשה לו לצאת מזה (וזה כמובן, לא נקרא לחשוב ש"זה בסדר ומקובל לכעוס"...).

אבל לא תמיד דבר כזה מגיע מכך ש"משדרים לה שהיא לא בסדר" או ממצב פגוע.  ואז עלולה קבלת "התיאוריה" על לגיטימיות הכעס להעצים את תדירותו. ולכן הוספתי את הדברים ב"הערה" שאכן כוונה ביחוד לנשים. כשם שאיש צריך להשתדל בכיוון שאמרת, כך אשה צריכה להשתדל שלא להגיע לכך, לא לבנות תיאוריות שזה "בסדר ומקובל", אלא שזו חולשה - אולי טבעית - ויופי אם מוכנים לקבלה ולעזור לצאת ממנה באהבה. כך גם יש יותר סיכוי לנסיונות ריצוי להתקבל, מאשר כשחושבת שזה "בסדר".. [ויש הבדל שמיים וארץ בין גבר שמוכן בנדיבות לקבל באהבה מצב רוח של אשתו, לבין קבלת סטאטוס של "אשם"..  ממש שני הפכים. אמנם לא על זה כתבתם, אבל חשוב להדגיש]

3. בנידון הספציפי, התרשמתי (כמובן, קשה לדעת בוודאות), שזו לא מציאות מהסוג שתיארת.

בתור אישה, רק על מעצמי: סליחה יכולה לבוא גם אם אתה חושב שצדקת במעשה. והיא כל כך מרגיעה. ניתן לבקש סליחה על כך שגרמתי לחוסר נוחות של הצד השני. או אולי על חוסר התחשבות , במקום לדבר לפני המעשה ולהגיע להסכמה / פשרה וכדומה.  

לדעתי הצעה לטיול אצלי במצב כזה היתה גורמת לתיסכול של "הוא לא מבין אותי".

נכון שהיא מרגיעה, אבל לא בונים קשר עם שקר. 

אם הוא חושב שחוסר הנוחות שנגרמה לצד השני היתה 

לא באשמתו, ושדווקא הוא היה מאוד מתחשב, 

אז על מה לבקש סליחה? הוא אומר שהוא חושב

שהוא היה בסדר גמור, אני מניח שהכוונה לא רק

במה שהוא עשה בפועל, אלא גם באיך שהוא עשה 

את זה.

אגב, דעתך שונה ממה?

נשים מפרשות זאת כצער על פגיעה ברגשות.

אלא אם כן הוא יאמר "אני מצטער, לא הייתי צריך לנהוג כך" -

ואז כמובן ברור שיש פה גם התנצלות על עצם המעשה.

אצלי לפחות סליחה פירושה -"אני מצטער שנפגעת"

ולא "אני מתנצל על מעשיי".

אז היא מבינה את זה:

"צר לי שנפגעת, אמנם אני לא מתחרט שעשיתי את זה,

להיפך, אני חושב שנהגתי נכון למרות שזה פגע בך ואין לי חרטה,

אבל חשוב לי להגיד לך שזה מצער אותי שנאלצתי לפגוע בך ואני

מקווה שאני לא יצטרך לעשות זאת שוב".

???

לא נראה לי. תקני אותי אם אני טועה. 

שסליחה מרגיעה..

ואם אדם חושב שגרם חוסר נוחות לשני או אולי חוסר התחשבות במקום לדבר וכד', יפה אם עושה כך.

אבל כאן איננו יודעים במה מדובר. יתכנו גם ויכוחים ו"כעס" על אי ההסכמה איתי.

ואם בגלל ש"סליחה מרגיעה" אשה תתרגל לצפות לסליחה ללא כל תלות במה שהיה או לא, זו "התמכרות" לכל-דבר, וכדרך התמכרות - היא גוברת והולכת. האיש יצא סמרטוט והאשה עלובה מבחינת יכולת- הבחירה המוסרית.  לא להגזים. צריך לבחון כל מקרה לגופו.

ונכון שבאותו רגע שיש כעס, הצעה לצאת יכולה להתפרש כדברייך. אבל כשעבר זמן, והיתה אי הסכמה, אפשר להגדיר את אי ההסכמה במקומה הנכון וכחסרת פרופורציה למה שחשוב וטוב להמשך; ו"לשלוף" מהמצב הנוכחי, ולהציע לצאת וכד'. אשה שעד שלא יבקשו ממנה אחרי חודש סליחה על כך שנהגו שלא כדעתה (כשעל זה מדובר), אינה יכולה "לצאת" מהמצב בו "נתקעה", היא במצב גרוע. והפיתרון הוא לא ע"י קבלת המצב הזה. זה רק יוסיף לו אינרציה.

היא היתה אמורה לקבל ממך יחס מסוים על דבר מוסים ולא נתת את היחס הזה נכון.

כן, לפעמים גברים צריכים להיות הכותל המערבי של האשה לקבל את כל הבכיות והצעקות ולהבין שזה לא בא ממקום אישי,כמו צעקות ובכיות של גבר ולכן התגובות צריכות להיות בהתאם, לא אישיות ופוגעות אלא מבינות ומחזקות.

ולא לא היית בסדר גמור כי כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס,היא לא קיבלה ממך את מה שציפתה.

לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק

אתה צריך לגלות הבנה וסימפטיה ולההתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת כמו שהגבת ומעתה תגלה הבנה.

[מעתיק: ] כל גבר שמתייחס נכון לאשתו היא לא אמורה לכעוס.. (כל?...)

זה היה יפה מאד אם העולם היה כך - אך למעשה הוא לא כך (אני מניח שנשים יכולות להעיד על כך יותר טוב...)

הוא לא כתב שהגיב בצורה "פוגעת" או משהו דומה.

אני חושב שזו טעות קשה, להניח שכל "כעס" של אשה זה כי "לא היית בסדר", "היא לא קיבלה ממך מה שציפתה".. זה דבר חמור לזרוק על מישהו "רגשות אשם" מלאכותיים, ללא שמץ סימוך שיש בגלל מה. לא פעם, דברים כאלה מחמירים מאד מצבים, הן של האיש - בגלל רגשות אשם על מה שאינו - הן של האשה, בגלל "הסכמה" לדבר שלכתחילה לא חשבה בעצמה שיש לו הצדקה...

נכון מה שכתבת ש "לפעמים מה שהיא מצפה זה דבר פשוט ביותר, הבנה התחשבות ומילות חיזוק". לפעמים - ואז זה מה שצריך באמת. וגם כשזה כך - עדיין לא אומר שהמצב נוצר באמת "בעטיו" ולעיתים זה גם לא כ"כ משנה.

איך אפשר לכתוב "אתה צריך.. להתנצל על זה שלא הבנת אותה ולכן הגבת.." מי אומר שלא הבין, מי אומר מה הגיב?...

אשה יכולה לכעוס ורגע אחד אחרי לשמוח.

גבר שיודע להתנהג כראוי בכל מצב ולדעת שגם שהיא צועקת ועצבנית זה צורה של פריקה וזה לא משהו שפוגע, כי אפשר להיות הכי בסדר שבעולם ולקבל יחס כזה - אך צריך להבין שזה לא כמו פריקה של גבר.ולא להפגע ולהגיב בהתאם.

וכשהאיש מבין את זה ומגיב באופן נכון , אין הרבה מקרים שהאשה כועסת עליו עד כדי כך  - ובפעמים הבודדות שכן הוא יודע איך לתקן את זה.

והשואל ביקש מגברים עם ניסיון..

אז עניתי

הוא לא הזכיר כאן בכלל שהיתה מציאות של "צעקה ועצבנות". פה הועלה ענין אחר. וגם לא טען על עצם זה שכעסה על משהו.

בנוסף - על אף שזה לא קשור לנושא שכאן - לא כל "צועקת ועצבנית" זה לא משהו שפוגע. אם אדם הוא "הכי בסדר שבעולם ומקבל יחס כזה" כלשונך, הוא יכול להיפגע. כל הכבוד אם לא - אבל לא כדרישה מאחרים. גם איש יכול לפעמים להיות אדם.. והיתה פה לפני זמן קצר מישהי (כנראה באמת חריגה, למרות שאמרה ש"גם חברות שלה") שהעידה על עצמה שאצלה זו "שיטת אילוף" ר"ל. ובלי ספק צריכה טיפול פסיכיאטרי ומידותי כאחד.

ואכן, כל הכבוד לך שאתה מתייחס לכך כך - זה טוב. רק צריך להיזהר לא לצעוד עוד צעד ולהגיד לאחרים שהם "צריכים להתנצל" על דבר שכלל לא יודעים מה הוא..

וכמובן לא היתה טענה על כך שענית לו - זה מאד יפה מצידך.. רק השגה על חלק מהקביעות, הן העקרוניות והן ביחס למציאות הספציפית.

וכמובן, גם אני עניתי מתוך הכרת המציאות אצל על מיני אנשים, עם השנים.

האיש הוא מנהיג הבית לכל דבר, הוא אמור לזהות את זה והוא יכול לטפל בזה בלי שהיא תשים לב.

אולי אצל הגויים... יהודים הבינו מזמן שהאשה היא העוגן של הבית והבית בצלמה ודמותה. הגבר מקסימום נאחז במעקה שלא ליפול

אם אני מבין נכון לפי תאריך ושעת התגובה, אני מוחה בתוקף.

אני חושב שאין זכות לאף אדם לפגוע בקדושת השבת באתר ופורום דתי. 

ואני פונה למנהלים שיחסמו את האתר בשבת. 

לגופו של עניין, אני חושב ששניכם לא מדייקים. 

"עזר כנגדו" - בשווה לו.

לכל אחד יכולות שאין לשני , המשלימים זה את זה, ויוצרים משפחה בריאה.

גם תוכן הדברים לא נכון ("נאחז במעקה" - מי שתתייחס כך, ה' ירחם על הבית שלהם..)

וגם זמן הכתיבה לכאורה - מצער.

בערך באותה שעה לקמן בשירשור שמתחיל "תנו טיפ קטן שובר שיגרה וכו'" וגם מה שכתבה שם מתאים למה שכתבה פה, משם הכל מתחיל.. 

זה נכון שזה חמור, ועוד יותר עקום לכתוב במקום דתי

אבל למה לקלל? היא יהודיה מסכנה שצריך להחזיר אותה בתשובה

אני חשבתי שהוא כתב את המילה הזאת לא בגלל החילול שבת, אלא בגלל צורת ההתבטאות כלפי הבעל.. (בלי להיכנס אם חייבים להגיב במילה כזאת).

ובוודאי לא שייך בזמננו להגיד "מנוולת" על מי שכותבת, לצערנו העצום, בזמן הלא מתאים. מן הסתם זה לא "במזיד" אלא מחוסר ידיעה. אשרי הטועם מנועם השבת, ואשרי הזוכה להטעימו גם לאחרים.

אבל תמיד יש הפתעות בחיים..

ולזה לא יקרה רב.

ומודה לכם. זה עוזר לי מאוד. בע"ה אני יעמיק בזה עוד, ואם יהיה לי מה להגיב אז  אני יגיב.

בנתיים המצב לא השתנה...

העצות שלכם עזרו לי, במיוחד התובנות של אנונימי ואלירז, בלעדיכן יתכן שהייתי רק מתרחק יותר.

השלום והאהבה חזרו  למדתי כמה דברים. 

שוב תודה לכולם, שטרחו וכתבו בשביל לעזור לי.

ויישר כח לאלירז וכו'..

שרק ירבה שלום בית בישראל.

אני ממליצה בחום רב - ללמוד יחד את הספר גברים ממאדים ונשים מנגה

זה עוזר מאוד ללמוד אחד את השני ודפוסי התנהגות שאימצנו לעצמינו מבלי משים.

מאיר עיניים ורפואה לזוגיות.

ותודה לך על הכרת הטוב.

פתחתי כאן ניק חדש כדי לא להיחשף.

קלטתי לפי הכיתוב פה שהתגובה של שרוליק30 זה כנראה בעלי.

אז ככה – אם זה באמת בעלי אז ברוב הדברים הוא לא כ"כ צודק.

נתחיל מהתחלה – בעלי עזב לפני כשנה את העבודה שעבד והתחיל לעבוד בעבודה חדשה. ומהעבודה החדשה הוא קיבל מחשב ופלאפון שאפשר לגלוש באינטרנט וגם יש בו מיילים וSMS – את האינטרנט ניתק אחרי שראינו שזה לא טוב שנהיה מחוברים לאינטרנט, מיילים וSMS- נשאר.

בעבודה החדשה הוא צריך לעבוד 8 שעות – והוא אומר לי כמה שיותר יעבוד יקבל יותר כסף – ואז באמת החליט והתחיל לעבוד יותר זמן כמו 14-15 שעות ביום..

וכשהוא חוזר הביתה מעבודה בשעה מאד מאוחרת הוא כל הזמן או ב-SMS או במיילים, בלי לדבר כמעט, מה נשמע איך היה היום, בלי שום עזרה, כלום וכלום.

איך יש לי לפעמים תקשורת איתו, אני פשוט שולחת לו SMS וככה אני יכולה לפעמים לשמוע ממנו תגובה – וגם זה לפעמים לא.

מאז שיש לו את הפלאפון הזה הוא פשוט מחובר לזה. ולא עוזב את זה אפילו לדקה. אפילו בלילה כשנכנס למיטה הוא אם זה, גם בענייני אישות היה פעם אחד שהפסיק כי קיבל איזה SMS. וכמה שאמרתי לו שזה לא דחוף ושיראה אחר כך או למחרת, אך זה לא עוזר..

וגם אמרתי לו שהוא הרבה שעות לא בבית לפחות כשנכנס לבית שיכבה את הפלאפון כדי שנוכל לדבר קצת בלי הפרעות של מייל או שיחת טלפון וכו'. – אבל זה לא עזר, וכאילו שמדברים לקיר.

גם באמצע נהיגה שזה ממש מסוכן הוא עם זה – איך שהוא נוהג – אמרתי לו כבר כמה פעמים – שכנראה אתה רוצה איזה דו"ח או משהו יותר גרוע.... גם בזה מדברים לקיר.

למשל ביום שישי שיש לו כבר חופש מהעבודה הוא פשוט לא עוזר בכלום יש לו סך הכל איזה 3-4 דברים שהוא צריך להכין לכבוד שבת – שעון שבת, להכין את הפלטה, מים חמים ונרות – וגם את זה אני צריכה כמה פעמים להזכיר לו לעשות שזה לפעמים נעשה ממש כמה דקות לפני כניסת השבת.

אם זה באמת בעלי – אז בקשר לילדים אני כל היום איתם לבד, כמעט ולא יוצאת מהבית, עובדת מהבית – אז זה לא פלא שאני לפעמים צועקת עליהם. כמה אפשר להיות לבד כל יום ויום עם הילדים לבד, הוא לא מבין את זה כי הוא רואה אותם רק בבוקר ממש לאיזה חצי שעה. (בקושי גם את זה). כשהם קמים הוא עוד במיטה ורוצים קצת לדבר לאבא והוא פשוט מגרש אותם שיתנו לו עוד לישון כי הוא עייף, והילדים ממש מתעצבנים מזה, שהוא בקושי עונה להם על שאלה שהם שואלים ושהוא מבריח אותם.

בקשר להבאת עוד ילדים – באמת אין מצב כרגע שאני ירצה להביא עוד ילדים בזמן שהוא מתנהג ככה –  מהקטע שהוא בקושי מדבר איתי כי קשור כל הזמן לפלאפון.... ואין עזרה.. – זה בעל? זה אבא?

מה דעתכם?....

אז נשכח בתיאורו משהו מאד חשוב:

גם שעות העבודה, גם הפלפון..

ובאמת - אשה צריכה מאד תקשורת ישירה עם בעלה. וגם ילדים עם אביהם.

כמובן, גם בעל צריך דיבור מכבד וכו' ; אבל - "צבת בצבת עשויה".

אבל - אם אכן "נפגשו" פה בעיות מקבילות, יש נקודת אור חשובה מאד: שמשני הצדדים יש רצון לשינוי חיובי של המצב. ומכיוון שכל אחד מצביע על הנקודה שמפריעה לו, הרי שבלי קושי גדול מאד, ניתן להגיע לסיכומים בסיסיים הדדיים, הן בסדרים והן בהתייחסות, שיאפשרו ל"פלונטר" הזה להיחלץ מתוך עצמו.

אם קשה לשבת ולהגיע לבד לסיכומים כאלו - אפשר לבקש עזרה, יעוץ או כד'. העיקר, לגשת ברצון טוב ובאמון שאפשר לפתור.

אם אכן זו בעיה משותפת (כי יש כמה "סתירות" בתיאור המציאות..), כהנחת הכותבת - הפיתרון נראה לא מסובך מאד. ואחרי הגעה לסדר מוסכם - יכולה גם ההתייחסות היום-יומית ההדדית להשתקם תוך זמן לא רב. לענ"ד.

אבל מדוע את מסרבת לייעוץ???

אם את כ"כ בטוחה בצדקתך, ובהחלט את מובנת,

לכו לייעוץ, נצלי את הסכמתו וצערו.

ממש נשמע נכונות הדדית לשינוי. 

אז יאללה...

וסתם הערה,

הפלאפון, מחשב, אינטרנט, ההחחחח...

כמה זהירות צריך שלא להיסחף אחר הטכנולוגיה הקורצת המבלה (בי"ת בשוא, מלשון בלאי) את זמנינו!

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.