(הוספה אחרי הכתיבה- זה יצא לי ממש ארוך. אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק התחלתי לכתוב כאן, אבל גמרתי עם 2 שאלות שדווקא אפשר לפתח עליהן דיון.)
ואני אומרת את זה בכותרת כדי שיהיה ברור, אני עוד לא יודעת על מה בדיוק אני פותחת את השירשור, אבל החלטתי לפתוח אותו בכל זאת.
אולי כי אני לא יכולה לכתוב ביומן בחול המועד. אולי כי אני רוצה לשתף אתכם.
ואולי סתם כי היה נראה לי שהפורום קצת יורד ברמה, וחבל לי עליו...
בכל מקרה, אני מקווה שזה המקום המתאים למה שהולך להיכתב כאן.
עוברים עלי הרבה דברים. ואני לא מצליחה להצביע על כולם.
אולי אני גם לא יכולה, כי אולי חלקם קטנים שרק לאור הדברים האחרים הם כל כך משמעותיים.
בכל מקרה,
מה שאני יודעת זה שאני לקראת שינויי גדול בחיים שלי, וזה דבר שמסקרן אותי, מאתגר. אבל גם ממש מפחיד אותי. זה מלחיץ בצורה מאוד ייחודית. כי זה לא לחץ מרוכז, זה פשוט עליה מסויימת ברף הלחץ התמידי. עכשיו אני יותר מתוחה. וזה משפיע על הכל.
עוד דבר שאני יודעת זה שבשבועות האחרונים השתנו כמה וכמה דברים בקשר שלי עם העולם. בקשר שלי לבני אדם שונים ובניהם אני..
כל שינויי ביחס ובקשר עם אנשים מבלבל אותי. תמיד לוקח לי זמן להבין מה קרה ולאן אנשים נעלמו, מי האנשים שפתאום הגיעו, מה משמעות המרחק או הקרבה או מה שזה לא יהיה. מי נגד מי, ומה ומי טוב לי.
ולא רק מי טוב לי, גם מתי.
בכלל, אני עסוקה בכל מיני דברים, ובהרבה דברים טובים, אני פשוט תוהה לעצמי מה נכון עכשיו.
אני מדברת פה בכלליות. אני מתארת עומס, ועומס זה לא דבר חדש..
יודעים מה? אני אנסה לדבר ספציפי. ואם מישהו חושב שהוא מזהה את הסיפורים, שהוא מזהה אותי, שאני שכנה/ חברה של דודה/ מדריכה/ הבעלים הקודם של הכלב של השכן לשעבר-שישמור לעצמו את הגילויי הזה.
אני ילדה גדולה. בסדר? לפחות ככה אני מרגישה.
ואני הולכת לדבר פה על קשר עם בנים (משוטטות כאן אני יודעת שזה נושא חפור ומציק, אבל פורום "נוער וגיל ההתבגרות" זה בשביל מה שמעסיק נוער, לא? נכון שאני כבר ילדה גדולה, אבל היום ההגדרה של "נוער" היא 12-21)
אבל אני לא מדברת על המושג "ידידים" כי זה מושג שהוא בדיחה בפני עצמו.
אני דברת על קשר פשוט, שמתגלה כהרבה יותר עמוק ממה שחשבתי.
הכרתי מישהו. אדם מאוד נחמד, היינו נפגשים מידי פעם בכל מיני מסגרות ותמיד זה נחמד לראות פנים מוכרות, יצא לנו לדבר קצת, וגם לא קצת... היינו מדברים מידי פעם, לא יותר מידי פעמים, אבל כל פעם- הייתה שיחה שאחר כך הייתי יכולה לחשוב עליה במשך ימים אם לא שבועות (בד"כ עד ההזדמנות הבאה שנפגשנו) היינו צוללים לעומקים מדהימים, הוא היה מצליח לגרום לי להגיד דברים שאני בעצמי לא ידעתי שאני יודעת. להגיע למסקנות שאני הייתי צריכה לעצור לכמה דקות לחשוב עליהן, אפילו שתוך כדי שיחה אמרתי אותן בכזאת פשטות, היה לי ממש ברור מה לענות, רק שלא היה לי ברור מאיפה התשובות שלי... זאת הרגשה ממש מוזרה. וזה מדהים.
ולא השלתי את עצמי, ידעתי שאנחנו ילדים גדולים ושכדאי שיהיה לנו ברור מה קורה בניינו, ודיברנו גם על זה. על הקשר שלנו, על קשר בין בנים לבנות בכלל. היה ברור שבאותה תקופה "לא נשקפה סכנה" שניינו מאוד לא רצינו להיכנס לקשר, ככה שהרשנו לעצמינו להיגרר קצת לתוך השיחות האלה, ולהנות מהן.
אבל הזמן עבר, דווקא הקשר איתו פחות או יותר נותק, תקופה ארוכה לא דיברנו ולא התראנו בכלל.
הוא נהיה עבר. זיכרון טוב של שיחות מדהימות.
אבל אז שוב ראיתי אותו. נוצר קשר, חודש הקשר...
ומסתבר שבזמן הזה שלא נפגשנו, בזמן שמבחינתי הוא הפך לזיכרון, שאם חשבתי עליו אז רק קיוויתי שטוב לו ושהוא מתקדם, מסתבר שאצלו התקופה הזאת עברה קצת שונה, הוא דווקא כן חשב עלי, ועל הקשר איתי.
ודבר שאמרתי בשיחה האחרונה שלנו, דבר שבעצם מתוכו הגענו לעומק ההבנה שזה לא נכון שיש בניינו קשר, דווקא הדבר הזה גרם לו לחשוב שזה נכון שיהיה בניינו קשר.
והוא אמר את זה, והיה לי ברור שזה לא יקרה. היה לי ברור שבשביל קשר כזה צריך יותר ממסוגלות להכיל עומק של השני, יותר מחברות טובה ושיחות עמוקות.
אני חשבתי שצריך גם חפיפה בין דרכי חיים.
כאן אולי שפטתי אותו לא נכון, אבל היה נראה שביחד זה בזבוז אנרגיה מיותר. שהדרך שלו ושלי לא יפרחו.
מסתבר שהוא לא חושב ככה.
הוא חושב שדווקא יכול להיות לנו קשר טוב.
והוא הצליח לבלב אותי.
אולי הוא צודק?
בכל מקרה, מסיבות שונות הגענו כל אחד בנפרד ואולי גם קצת ביחד שזה לא נכון להמשיך קשר, בטח שלא עכשיו (אני חשבתי שבכלל, הוא דיבר על עכשיו)
וראיתי אותו לא מזמן, והוא התעלם.
ולא, אני לא יכולה להגיד שהוא לא ראה או לא זיהה אותי.
אני בטוחה ב100% שהוא ראה וגם זיהה.
אני פשוט לא מבינה למה להתעלם.
את הנושאים שאני חושבת שאפשר לפתח עליהם דיון הדגשתי..
בכל מקרה, תודה על ההקשבה. ואם הגעתם עד לכאן אתם כבר מדהימים.
למה שכתבת.