בס"ד
לא מזמן קראתי כתבה על ניצול שואה שנפטר.
בכתבה הביאו את אחד הילדים של הניצול ושאלו אותו איך היה לחיות בבית של אנשי שואה, האם הרגישו את זה.
אז הוא ענה שהרגישו, ואצלם היה אסור לזרוק אוכל וכו', והדבר העיקרי, ועליו אני רוצה להתמקד הוא, שהוא אמר שהיה אסור להגיד אצלם שקשה להם.
אם אחד הילדים היה אומר "אני לא יכול, קשה לי.." ההורים היו אומרים "זה קשה זה? לסחוב אבנים בשואה זה קשה!!".
תגידו,
אם אובד לכם שקל ברחוב, מה אתם אומרים? אתם אומרים "לא נורא", נכון?
ואם אובד לכם 100? אז גם "לא נורא"?
ואם השקל הזה הוא של אדם עני שזה כל צורכו? גם "לא נורא"?
אז חבר'ה, קחו הכל בפרופורציה.
אם קרה לכם משהו רע/כואב/קשה, יש לכם משימה קשה/מעצבנת, קרה לכם משהו עצוב/מבאס וכדו', קחו הכל בפרופורציה.
יש אנשים עם מצבים יותר גרועים מהמצב שלכם. יש אנשים שאפי' לחם אין להם לאכול.
יש אנשים ששוכבים כל היום במיטה כי הם חולים.
היו בשמחה, הסתכלו על חצי הכוס המלאה.
גם כשלכאו' קשה לכם, תבינו שהקושי שלכם הוא כלום לעומת אחרים, ותעודדו!
שתהיה לכולנו שבת שלום, והרבה הצלחה בחיים!
