טרור האבנים מתגבר – ואיפה אנחנו?
אם תגובות כאלו לזריקות האבנים יהפכו להתנהלות טבעית של יהודים, האירוע הזניח והבלתי נספר של זריקת אבן על רכב יהודי, שעשרות כמותו נרשמים יום יום במוקדי המשטרה בידי יומנאים מפוהקים, יהפוך לאירוע מלחיץ הדורש כוחות, משאבים והתייחסות • דעה
כולנו הזדעזענו בשבוע שעבר כששמענו על נפגעי זריקת האבנים ליד אריאל.
למען האמת בתקופה האחרונה טרור האבנים המתגבר גבה לא מעט נפגעים, אך תמיד ילדים קטנים המובלים לחדרי ניתוח עושים את הצביטה בלב ליותר כואבת.
אז מה עושים ?
הנטייה הטבעית היא לדרוש מראשי הצבא לפעול ביותר נחישות אל מול התופעה, וכן ללחוץ על המערכת הפוליטית להתעורר לפני שהמצב יחמיר.
שני האפיקים הללו נכונים, ויש מה לפעול בהם. לדוגמא, אפשר לדרוש מהצבא לגרש ערבים מבתיהם לתקופות ארוכות באופן מהיר וללא משפט, על כל חשד קל של קשר לזריקת אבנים או השתתפות באירועים אלימים. נשמע לא מידתי? לא מוסרי? לא עובר בג"ץ? לא עובר מסך? אבל זה בדיוק מה שהצבא עושה ליהודים החשודים במעשים זניחים ושוליים בהרבה מזריקות אבנים, כדוגמת השתתפות בכתיבת גרפיטי ופגיעה ברכוש.
אך עם כל הכבוד לדרישות המוצדקות שלנו כלפי הצבא והפוליטיקאים, נשאלת השאלה מה אנו, המתיישבים והנוסעים בכבישים, אמורים לעשות. בבחינת קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
האם אנו עצמנו עושים את הדברים הנכונים אל מול התופעה?
האם התלונות שלנו לצבא הן לא סוג של בריחה מהתמודדות שלנו אל מול המציאות?
האם לא אנו הבאנו במו ידינו, בהתעלמותנו, את התופעה הזאת למימדים שלה?
האם ההתייחסות שלנו אל זריקות האבנים כאל תופעת טבע בלתי נשלטת לא עודדה את התגברותה?
בואו נתאר לרגע ציור קלאסי של זריקת אבנים על רכב.
יהודים נוסעים להם ברכב באחד מכבישי יו"ש, וחולפים בסמוך לכפר ערבי. לפתע הם שומעים קול פגיעת אבן ברכבם, ורואים קבוצה קטנה של ילדים בני 14 ואף פחות, המיידים בהם אבנים. הפעולה האינסטקטיבית של הנהג היא ללחוץ על דוושת הגז ולנסות להימלט מהאזור כמה שיותר מהר. הפעולה הבאה תהיה מן הסתם הרמת טלפון למשטרה או למוקד החירום, בתפילה שהם יפעלו לפני שהיהודי הבא יעבור שם ויחטוף גם הוא.
האם התגובה הזו הגיונית ? האם לא יותר הגיוני להגיב בפעולה במקום לברוח?
טוב, ישאל הקורא, מה אתה מצפה מהם? החוק מגביל כל הפעלת כוח, ואף אחד לא רוצה להסתבך.
אז הנה ציור חלופי.
יהודים נוסעים להם ברכב וכו'. הפעולה הראשונה היא ללחוץ על דוושת הבלם ולעצור. מניסיון אישי, בדר"כ הפעולה הזאת כבר תשיג הישג חשוב, הערבים יברחו ולא יסכנו את נוסעי הרכב הבא אחריך. "לא תעמוד על דם רעך" במובן הכי פשוט, ייתכן שאתה מציל בכך יהודים ממוות או מפציעה.
הפעולה השניה היא לצאת מהרכב ולייצר אירוע. אינני מתכוון להפעלת אלימות (אני כמובן לא יכול לגנות את מי שיעשה זאת ברוב כעסו ותסכולו מהמצב) אלא לעצירת שגרת החיים. זרקו אבן על יהודי, עוצרים. לא מוכנים לקבל את זה.
אם כל יהודי נוסף שיעבור במקום יעצור גם הוא ויצטרף, תוך זמן קצר יתפתח במקום אירוע מחאה ספונטני.
האירוע הזניח והבלתי נספר של זריקת אבן על רכב יהודי, אירוע שעשרות כמותו נרשמים יום יום במוקדי המשטרה בידי יומנאים מפוהקים, יהפוך לאירוע מלחיץ הדורש כוחות, משאבים והתייחסות.
אם תגובות כאלו לזריקות האבנים יהפכו להתנהלות טבעית של יהודים, המערכת תצטרך כבר לשקלל באופן שונה את הרווחים וההפסדים שלה מאי ההתעמתות עם האוכלוסיה הערבית העויינת.
תארו מה היה קורה אם הנהג שנפגע דקה לפני רכבם של בני משפחת ביטון, היה עוצר את הרכב..
רכב שנפגע מאבנים בצומת גיתי אבישר.
מובן שישנם מקרים וסיטואציות שהצעתי לא תהיה רלוונטית עבורם, כגון נהגת בלתי חמושה הנוסעת לבדה בשעת לילה מאוחרת, או הפגנה אלימה המונית של ערבים עם חשש ללינץ' וכד', אך ניסיתי לעצב כאן עקרון פעולה, שיש לחפש איך להשליכו על המציאות לפי העניין.
מעבר ללחץ שמעשים כאלו יפעילו על הצבא, ישנה כאן גם אמירה נוספת, חשובה לא פחות. ההחלטה שאת גורלנו הביטחוני צריך להתחיל להעביר לידינו, לידי התושבים והנוסעים בכבישים, ולהפסיק לחשוב שהמדינה והצבא הם הכתובת היחידה לפתרון.
אז נכון, הכלים המצויים כיום בידי ובידך להתמודד עם הטרור הם קטנים ביותר, והמערכת המשפטית דואגת לתחזק כל הזמן את התובנה הזו בענישה מחמירה על כל ניסיון התגוננות, ובכל זאת ניתן לפעול שלא על פי תכתיבי המערכת גם בלי להסתבך במישור הפלילי.
אני מניח שישנם עוד רעיונות הניתנים ליישום ע"י ציבור הנהגים והנוסעים, וכל אחד מוזמן לחשוב ולקדם. העיקר, במקום לקטר על מחדלי אחרים, הגיע הזמן להתחיל לפעול לשינוי. השינוי הוא בראש שלנו בשאלת היסוד מי אמור לפתור את בעיות הביטחון של היהודים.
