קצת דמיוני מדי בעיני

שניים למשפחה למשל, ספר דתי וטוב, סיפורן של בנות שניצלו.

ספר טוב אבל מעט קשה.

ניחוח פרחי שלג

לך לך בני

עלים שעלו מן האפר (עם הקדשה מהמחברת )

כיכר שלושת הצלבים

ילדי הכוכבים

יומנה של אנה פרנק

בלתי שביר

אל תשלח ידך אל הנער

האי ברחוב הציפורים

שימק'ה

ובערך כל ספר מהספרות הדתית-חרדית שיצא על השואה ובכלל על מלחמת העולם השניה.

ניחוח פרחי שלג

תקוות השני-נס הצלה מופלא של משפחה שלמה!

הוד וגבורה

שימקה-מלווה בהרבה דמעות...

לך לך בני

הרוח שגברה על הדרקון

עדות חיה-מזעזע

אלה שלא נכנעו

כוכב בעלטה

ויש עוד שאני לא זוכרת כרגע.

באופן כללי-פשוט מפעים אותי כל פעם מחדש הניסים בספרים, איך ה' פשוט שמר על הניצולים בהשגחה פרטית מדהימה! ותמיד התיעודים והמחשבות על אלה שנרצחו מזילים ממני המון דמעות...

פעם הייתי קוראת אותם המון, אבל גדלתי, וזה הרבה יותר קשה, אז לפעמים אני אפילו לא מצליחה לגמור את אלה שאני מתחילה בט' באב ודומיו...

יש גם את הספרים המדומיינים- אני זוכרת כרגע 2 מהם- אח ואחות של פראגר- ספר ילדותי יהודי מתוק ועצוב, ושישה מיליון ועוד אחת- לא מומלץ במיוחד...

ובכל זאת אספק:

- "מלך היהודים" מאת לזלי אפשטיין - היה בזמנו רב-מכר, אבל כמובן קשה מנשוא לקריאה, על-אף היותו דמיוני. שכן הוא מבוסס במישרין על סיפור ראש היודנראט של גטו "ליצמנשטאט" (לודז'), מרדכי חיים רומקובסקי.

- "השעון" ו"סלמנדרה" של ק.צטניק כמובן.  שניהם כמעט קשים מדי, אבל זה כלום ליד "פיפל" ו"בית הבובות" שלו שאולי חוצים את גבול השפיות ורצוי שלא לקרוא - ממש נורא.

- אני באופן אישי קראתי את כל ארבעת הכרכים המסודרים של הכרוניקה של גטו לודז'. חווייה קשה במיוחד, ולא מומלצת לאדם הממוצע.

- יומן גטו ווארשה והמרד מאת הלל צייטלין. קשה מנשוא.

- "דמעות של אש" של דבורה עומר - מעודי תמהתי איך דבר כזה יכול בכלל לפנות לילדים.

- יומן גטו ווארשה של אדם צ'רניאקוב.

-  ספר הזיכרון של קהילת סוסנובייץ, המכונה "עיר הגבול הכבושה הראשונה" (בפולין) - חווייה מצמררת, שגילתה לי גם מהיכן לקח ק.צטניק כמה מזכרונותיו.

- ספרון נדיר ביותר, יומנו של שוטר יהודי בגטו אוטבוצק (עיירה סמוכה לווארשה שיהודיה חוסלו ב - 1942) - שפשוט באקציה האחרונה כשהוא וחבריו עסקו בלקיחת היהודים כולם לרכבת הגירוש להשמדה, ברח ברגע האחרון (כשהשוטרים עצמם מועלים לרכבת הגירוש בסיום "העבודה" באיומי הגסטפו), ואז הסתתר אצל פולנים עד שנפטר ממחלה בשנת 1944. סיפור מצמרר ולא נתפש.

- "להציל נפשם" של הרב פרידר, המעלה את זכרם הגדול של מנהיגי יהדות סלובקיה (והמוכרים היטב מכל סיפורי שואת דרום-מרכז אירופה, מורביה-בוהמיה, הונגריה והבלקנים), כגון גיזי פליישמן והרב ווייסמנדל.

בכלל מומלץ לפזר קריאה בכמויות כאלו על פני שנים רבות ולא לבלוע דברים כאלו בבת אחת.

ספר מטווורף- סיפור חייהם של שתי אחיות ששרדו את כל המלחמה(כולל הכל), ובסוף ברגע הודעת השחרור, אחת האחיות נופלת בשלג ומתה.

וואו-!

ה' יקום דמם של כל אלו....

של הרב לאו, וקצת אפלפלד, אם זה נחשב:
'והזעם עוד לא נדם', 'האיש שלא פסק לישון', 'עד חוד הצער'.
את שניהם מאוד אהבתי.

קשים לעיכול. נוראים ממש. בפרט פיפל ובית הבובות- בטח לא לנוער.

"בכף הקלע"- ספר קשה מאוד.

יתומה לשתי אמהות- כנ"ל.

שימקה- הנוסטלגיה של ילדותי. קראתי אותו מאות פעמים.

המפתח של שרה- ספר מצמרר.

עוד המון.

רוץ ילד, רוץ

עקבות בשלג

הילד בפיג'מת הפסים

אל תשלח יד אל הנער

..

זה ספר ממש יפה אבל גם מממש קשה...

קראתי לפני 5 שנים בערך. אני זוכרת אותו בתור ספר מאוד חזק ומעורר מחשבה. (מדובר על יהודי שהתחפש לקצין אסאס נראה לי רוב תקופת המלחמה)

נקי, וכתוב יפה..

לך לך בני...

הקמע!!! ואיי ספר מהמם מאווד. מומלץ..

נערה מברלין...

דמעות של אש-- על גטו ורשה..

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.