יכול להיות שזה משום שאנחנו נדרשים להתבונן כדי להיבנות מזה,

למרות שאנחנו מעדיפים להדחיק?

כבר התבוננתי כדי להבנות,כלשונך,מספיק,וזה מספיק כואב גם ככה.

אז למה אלוקים מזכיר לי את זה שוב ושוב ושוב בלי הפסקה? כדי שיכאב לי עוד..?

דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ואיכא דאמרי ישיחנה לאחרים.

לפעמים כשיש חבר טוב ואמין שאפשר לפרוק אצלו וגם לדון לעומק על ההיבטים של העניין,

אתה יכול לפתוח דרך להתמודדות ולהכלה.

פשוט זה לא, זו עבודה...

והנסיון נהייה יותר קשה ויותר קשה.

קבל את זה כמחמאה מריבונו של עולם,

זה אומר שאתה מסוגל.

ובע"ה בסוף יעבור,

עם הזמן,

גם אם שוב ושוב יזכירו,

זה כבר לא יכאב,

זה יחזור לשגרה,

זה יעלם מעצמו..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....