לאמא שלי היו כל מיני הרגלים מוזרים.
בכל פעם שהיינו יוצאים לאכול במסעדה, היא הייתה מרכזת בסוף הארוחה את השאריות – לחמניות, בשר וירקות, עוטפת אותן במפית נייר או בד, ומכניסה לתיק שלה. הייתי אז מאוד צעיר, בן 11 או 12, ולא הבנתי את ההתנהגות המוזרה הזאת. כששאלתי אותה למה, היא הייתה עונה "בל תשחית! – זאת עבירה לקלקל או לבזבז."
אמא שלי לא דיברה הרבה על השואה כשהיינו צעירים, כנראה משום שידעה שלא נבין, וגם כדי להגן על רגשותינו העדינים. כשהגעתי לאמצע שנות העשרה שלי, הדברים השתנו, והיא התחילה לספר לנו מה שעבר עליה בתור ילדה.
היא הייתה בת 11 כשהגיעו הגרמנים. היא הייתה בבית הספר כאשר שמעה את ההפגזות והפיצוצים. פגז פגע בבניין בית הספר, והעלה אותו באש. מורה זרק אותה, ואת הילדים האחרים מהקומה השנייה אל הקרקע מתחת. היא נפלה על גחלת בוערת, שגרמה לה לכוויה חמורה בברך. חודשים חלפו עד שהחלימה. נזכרתי בסיפור הזה כאשר היא נפטרה בשנת 1997. הצלקת על ברכה הימנית הייתה מאוד בולטת, מאוד גדולה.
הגרמנים באו ולקחו את הילדים. אמי הייתה אחת מחמישה ילדים במשפחתה, ועליה הוטל לדאוג לאחיה הקטן, אלי, שבאותו יום היה באותו בית הספר איתה. חייל גרמני צעיר צעק: "מאך שנל! מאך שנל!" כדי לזרז אותם לצאת מקרקעית המשאית בה רבצו. הגרמני היה כל כך מתוסכל, עד שתפס את אמי בידה, זרק אותה על הקרקע, וגרם לה לשבר ביד. היא נשלחה אז למחנה המתנה זמני בגרמניה, עד שהגרמנים יחליטו מה יעלה בגורלה. אחיה חלה תוך זמן קצר בדלקת פרקים, ונשלח למשרפות מול עיניה. היא הייתה בוכה על כך לעיתים קרובות. היא אהבה מאוד את אלי, אחיה הקטן, ובדרך מוזרה כלשהי חשה שמותו נגרם באשמתה.
שער הילדים נשלח כדי להכין גרבי לֶבֶד לצוותי הצוללות
היא שרדה את תהליך הסלקציה הנאצי (לאמא היה שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות, ולכן נחשבה בעיני שומרי המחנה, ככזו שאפשר להניח לה לחיות), והיא לא נשלחה אל מחנה המוות. שערה הארוך נגזז; היא הופשטה מכל אשר עליה ורוססה באבקת די-די-טי. שער הילדים נשלח כדי להכין גרבי לֶבֶד לצוותי הצוללות.
לאחר מכן, היא נשלחה למחנה עבודה ליד לייפציג, שם עברה עליה המלחמה בניקוי דגים מלוחים וקיצוץ בצלים. העונש על אכילה של אחד מהדגים היה מוות מיידי, והיא ראתה ילדות רבות מתות כך.
היא הייתה ילדה רבת תושייה באופן מיוחד. היא זחלה לתוך חביות עץ ענקיות שהגיעו למילוי חוזר, וכירסמה חתיכות קטנות שנותרו שם חבויות. היא הייתה לוקחת חתיכת דג קטנה, עוטפת אותה בפיסת נייר ומחביאה בשמלתה. היא נזהרה שלא לאכול אף פעם יותר מדי, אחרת היו עלולים השומרים לגלות שהיא גונבת ולירות בה.
השומרות היו האכזריות ביותר. הן היו משליכות בדרך שיגרה ילדים על הקרקע ומכות אותם. השומרים לעומתן, אנשי וורמאכט רגילים, היו עושים כלפיהם מחוות אדיבות. שומר מבוגר אחד נהג להביא לה כפפות בחורף, או סרט לשערה הבלונדיני, בעודו אומר "שוין, שוין" (יפה, יפה). היא, מצידה, פחדה וסלדה ממנו.
בשנות 1944-1945, הפגיזו הכוחות האמריקאים והבריטים את סביבות לייפציג יומם וליל. קולות הנפץ של ההפגזות הנוראיות קרעו את הנפש והגוף. אזעקות ההפצצות האוויריות השמיעו את יללתן הבכיינית המתמדת במשך חודשים, עד שהגרמנים נכנעו והמלחמה הסתיימה.
החיים במחנות היו נוראים. כל ילד קיבל שמיכה דקה, שליוותה אותו במשך ארבע השנים. בלילות החורף הקור היה מקפיא. לילה אחד קיוותה אמי שהנערה שישנה לצידה תמות, כדי שהיא תוכל לקחת את השמיכה שלה. בבוקר גילתה שהנערה אמנם מתה, אך השמיכה שלה כבר נעלמה.
היו גם רגעים אנושיים. היא הייתה מבועתת כאשר קיבלה את המחזור הראשון שלה, ונערה בוגרת וטובת לב בשם אנה, הרגיעה את פחדיה והסבירה לה איך להסתדר. אמא ואנה שרדו שתיהן את המלחמה ונשארו חברות עד למותה של אנה – בשנת 1994.
בכל סופת רעמים, הייתה אמי צועקת מכל נפץ של רעם, או הבזק של ברק
האוכל שהן קיבלו היה דייסה מראשי לפתות, קליפות תפוחי אדמה, ושאר פסולת מטבח עם לחם גס ומגעיל, שהיה "דביק, מעופש ורוחש תולעים". היא הייתה סותמת את האף ואוכלת במהירות. אם אחת מהבנות הייתה מתה, היא הייתה גונבת את האוכל שלה, עוטפת אותו בפיסת נייר ומחביאה בצריף.
היא שוחררה בשנת 1945 על ידי הרוסים.
היא זכרה כל ימיה את החיילים הרוסים החייכניים והרחמנים. כשהם מצאו אותה, היא הייתה לא יותר מעור ועצמות, מכוסה כינים. הם נתנו לה אוכל, בגדים וטיפול רפואי. אחר כך היא הועברה אל האמריקנים. את ארבע השנים הבאות היא עברה בסלרנו-איטליה, באפיית לחם, ובסופו של דבר עשתה את דרכה לעבר מנצ'סטר באנגליה, שם נתנו לה לבחור אם להמשיך את דרכה לאוסטרליה או לאמריקה. היא בחרה באמריקה. האנגלים שנאו אותה. היו להם מספיק עניינים משלהם שבהם היו צריכים לטפל.
היא נישאה לאבי בשנת 1955, ואני נולדתי ב-61. עם השנים, ככל שהתבגרתי, התחלתי להבין. בכל פעם שהייתה סופת רעמים, הייתה אמי צועקת מכל נפץ של רעם, או הבזק של ברק. היא הייתה מתכווצת בתנוחה עוברית על המיטה, ואוטמת את אוזניה בכריות. כשבדקו את הסירנות שמעל מבנה המועצה העירונית, באחד הימים בשעות הצהריים, והפעילו אותן לשם התרגיל, קפאה אמא באמצע מעשיה ונעצה מבטים בשמיים. רעשים מסוג זה עוררו אצלה תמיד את אימי ההפצצות.
כשהייתי עוזר לה לקלף תפוחי אדמה, היא הייתה נוזפת בי אם הייתי מקלף אותם עבה מדי. לפעמים היא הייתה אפילו פורצת בדמעות, וחוזרת שוב ושוב: "לא, לא! בל תשחית! אסור לבזבז!" היום, אני אלוף בקילוף תפוחי אדמה. לגדול עם אמא שלי היה דבר מורכב. היא הייתה רחמנית בכל לבה כלפי וכלפי אחיי, והיא פינקה אותנו יותר מדי. היא רצתה שנזכה בילדות המאושרת שנגזלה ממנה. הייתה לה יכולת ייחודית לחוש ולרפא סבל של אחרים.
אמי נפטרה בזרועותיי ממפרצת מוחית ב-22 באוקטובר, 1997. היא הייתה חולנית במשך כל חייה בגלל התזונה הנוראית במחנות, והצלקות שהותירו הטיפוס ודלקת הפרקים על רקמות לבה.
סוף סוף הסתיימה המלחמה גם בשבילה.
