70 שנה,
70 שנה, אנחנו פה, והם-שם.
השואה מאחורינו, אך איתנו תמיד.
זכרם, ציווים,חזונם, תקוותם, נותרו לנו כצוואה.
צוואה לדור שנולד אל הטוב, אל השפע.
צוואה לדור שכוחו בידיו, וזיכרון עם בלבו.
הם שם בין האבנים בטרבלינקה,
גופם השרוף נערם להר במיידאנק
אך נשמתם בוערת בנו.
המזוודות,המשקפיים,הטליתות, הנעליים
הכלים,הבגדים,הקביים,המברשות, השערות
אפילו אפרם שוכן שם.
כל המרכיבים את חייו של האדם,
מלווים את דרכו, פעולותיו,מחשבותיו,
מפוזרים בין הצריפים בגיהנום.
השריטות על הקירות, הכתמים על התקרה,
החור שממנו יוצא גז המוות.
והזעקה הנשמעת, המהדהדת בין קירות תא הגז:
"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד"
זעקה שבועקת מגרונם החנוק של שישה מיליון יהודים,
שהאמינו באל אחד,בתורה אחת ובעם אחד.
זעקה שמצווה אותנו להאמין באמונתם,
להמשיך את דרכם, להגשים את חזונם.
הם מתו יחד,צפופים,אחד על גבי השני.
מאוחדים.
