זה לא קרה לי הרבה. אבל גם אני

אני אשמח שתפנה אלי באישי!

...

גם אני קצת מתגעגעת לזה

אבל עוד אפשר ללמוד איך ללכת מכות מאבא

אין על שבת בצהריים

אין על אח שלי!!!

בעזרת ה' שיצליח בכל מבחני הרבנות.

כי אחרת הוא יפרק אותי עם המכות שלו (כזה קטן אבל חוצפן גדול).

הבעיה שהם קלטו שאם אני מרביץ לאחד
אם הם עולים עליי כולם אז הכוחות דיי משתווים
אני מסיים ללכת מכות עם כל האחים שלי בייחד אני סחוט
 

בס"ד

אני בתוך זה, אחים שלי הולכים מכות, מפרקים אחד לשני ת'צורה ואז הקטנים באים אלי עם איברים מרוטשים בצרחות.

"מה?! אבל שחקנו..."

כן חמוד, "שחקתם" רק שאתה בן 16 ושוקל קרוב ל100 קילו והוא בן 10 ושוקל בקושי 10 קילו...

מתגעגעת לדברים אחרים-

לשחנ"שים בלילה.

שהוא מתקשר בלי להודיע ומבקש קצת יחס, סתם שנדבר, גם בלי משהו מוגדר, רק בשביל לדעת שיש מישהו שאוהב אותו ולא כועס עליו למרות כל הצרות בישיבה.

בדיחות הקטנות שהם רק שלנו.

למבט המעריץ בעיינים, שלא משנה מה אני אגיד ומה אני אעשה- אני תמיד אהיה אחותו הגדולה.

לזה שהוא היה מגן עלי מכל מיני בנים מטומטמים. ("אל תדאגי, אני אלך לפרק אותו מכות על מה שהוא עשה לך...")

לסודות שהם לא שקרים מפני אבאמא.

לזה שהוא פשוט לא ישפוט אותי ואני אותו- לא משנה מה עשינו.

לזה שהוא פשוט הגן עלי- מפני כולם.

לזה שתמיד היינו "האחים הצהובים עם העיינים הכחולות..."- כל התמונות שאנחנו קטנים- מחובקים תמיד, תמיד ביחד- פשוט גורמות לי לבכות ולתהות איפה כל זה היום?

אולי למכות אני לא מתגעגעת- אבל אליו כן...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....