אם אני מצליח להיות עצוב ביום הזיכרון... ביום העצמאות אני ללא ספק שמח

והמעבר הזה קשה,

אך בהחלט אני מצליחה - התפילה, האחדות והשמחה בטקס היישובים וכ'ו עושים את שלהם!

הזיכרון גורמת לי לשמוח יותר, כל אלה שנהרגו במלחמות למען עמ"י ומדינת ישראל, וכל נפגעי הטרור היתה להם מטרה אחת- שעמ"י ישב לבטח בארצו!! והם הגנו עלינו ועל המדינה שלנו... ואני בטוחלה שאם הם היו בחיים הם היו גאים בעמ"י (ובמדינה שלנו...)! ולכן זה ממש מחייב אותנו לשמוח... כי הם רוצים שנשמח!

ברור שהמעבר קצת קשה אבל דווקא החיבור גורם לשמחה גדולה, לדעתי...

איכשהו התפילה המשותפת, החגיגיות הזאת כשכולם עוד מנגבים את העיניים מהדמעות, החולצות הלבנות שלחלקן עוד דבוקה מדבקת "דם המכבים" מוסיפים עומק אדיר לשמחה.

השמחה היא לא הוללות רדודה של פטישי גומי ורסס שלג..

היא הודאה ושמחה אדירה על המדינה שקמה לה פה. עם כל הדפקים שלה, וכל הנקודות שממש קשה לנו איתן. היא המדינה שלנו.

ונכון שיום הזיכרון דופק בנו את השאלה "היה שווה את זה?" כ"כ הרבה חללים, וזה לא ממש נגמר..

אבל כ"כ הרבה נפלו מתוך אמונה, יש גם כאלה שלא.. אני יודעת.. אבל אני אתייחס רגע למי שכן, למי שנפלו מתוך הקרבה ובלב שלם. אלה שנפילתם מצווה אותנו לחגוג את יום העצמאות-כי אם לא נחגוג את השמחה על מה שיש, אולי הנפילה שלהם לא שווה את ההקרבה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....