בויקרא רבה על פרשת מצורע מובא מדרש ידוע שוודאי זכור לכולנו:
זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
עד כאן הכל נפלא.
ר' ינאי שגר בסמיכות לציפורי שומע רוכל שמציע את מרכולתו – סם חיים. כשמתעניין ר' ינאי אצל הרוכל בסחורה עונה לו הרוכל שאינו צריך סם זה מכיוון שכבר כתוב "מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך מרע". ר' ינאי לא מתרגש ממה שהראה לו הרוכל ומעיר לו שהוא לא צריך את הפס' שהביא שהרי כבר אמר שלמה "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו".
לכאורה המדרש היה יכול לסיים כאן. שהרי כבר הבנו את דרשת הפס'.
אך המדרש מוסיף עוד שורה אחת...
לפתע ר' ינאי קולט איזה דבר עוצמתי אמר לו הרוכל, לא מתאפק ובהתרגשות רבה קורא:
א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים...
מוזר מאוד...
מה כבר ראה ר' ינאי בדברי הרוכל שהיה כ"כ חשוב עד שהסעיר אותו?
אלא שר' ינאי ראה בדבריו מסר גדול בענייני לשון הרע.
מקובל לחשוב על אדם שנוצר לשונו שהוא מסכן, מוגבל, ובוודאי יש לו תחושת חיסרון מתמיד בחייו.
הפס' על האיש החפץ חיים מלמדנו שלא רק שזו איננה האמת, אלא מי ש"חפץ חיים", דווקא מי שחפץ לחיות באמת בצורה אמיתית, טובה ומלאת חיים הוא זה שנוצר לשונו.
ואי אפשר שלא להיזכר ב'חפץ חיים' עצמו שמספרים עליו שהיה מגדולי הדברנים - ואעפ"כ דאג תמיד לנצור פיו.
אולם אם נתבונן היטב בדברי המדרש נמצא ש'החפץ חיים' לא המציא את הגלגל...
המדרש טורח לספר לנו שני פרטים שנראים לכאורה שוליים.
- האדם שדרש את הפס' היה סוחר.
- הסוחר הסתובב בעיירות שהיו סמוכות לציפורי.
"ציפורי" באה לרמז על הציפורים המפטפטות תמיד כמו שמציין רש"י:
לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול:
ומי היה אותו אדם? רוכל!
והיכן המקום היחיד בו מוזכר השורש ר.כ.ל. בתורה? לא תלך רכיל בעמך!
וכותב שם רש"י: שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה.
טבעו של אדם ההולך ממקום למקום לספר רכילות ולכן הוא נקרא רוכל.
כשר' ינאי רואה שעומד לפניו אדם שנמצא סמוך לציפורי, ולא סתם אדם אלא רוכל(!).
וכשאותו רוכל שטבעו היה צריך להיות כאדם שהכי פחות נוצר לשונו, מלמד את ר' ינאי שעצם שמירת הלשון אינה גורעת בכהוא זה מלחיות חיים מלאים ואמיתיים ואף מוסיפה להם – מכך מתפעל ר' ינאי ומתלהב מהפשטות בא הרוכל עצמו חי את הדברים.
