היה טקס באולפנה. נשארתי..
והיה מטלטל.
לא ברור מאיפה זה הגיע אליי, אבל בכיתי ורעדתי כמו שלא בכיתי ורעדתי הרבה זמן..
וכתבתי. ב"ה הצלחתי לכתוב קצת יותר מפעם קודמת.
והייתה שיחה, מורשת קרב זה אחד הדברים!
ומחר סיור מורשת קרב, וטקס.
טקס כזה שחוזר על עצמו כל שנה.
טקס שהולכים כי מחוייבים.
טקס שיודעים שצריך להיות בו-אבל לא הרי רוצים.
כי כבר יודעים מי ידבר. ושלא נתחבר. ואני לא מכירה בכלל, ואני בכלל גרה במקום אחר..
אבל השנה, אני חושבת שהשנה יהיה אחרת.
טקס שחוזר על עצמו, אבל האמא כל שנה בוכה.
טקס שהולכים כי מחוייבים ב"ה, אחרת היינו בבעיה..
טקס שיודעים שצריך להיות בו, ומודים על החובה בנוכחות..
טקס שיודעים שזה היום שלנו להוכיח שלא שחכנו.
להוכיח שהעבר חשוב לדור העתיד. שזוכרים ובאים להקשיב למרות שאפשר לדקלם ביחד חלק מהקטעים.
כי השנה,
השנה למדתי שצריך לחיות חיים גדולים.
וחיים גדולים נמדדים בדברים הכי קטנים.
ביחס שאנחנו מטפחים כלפי העבר, ההווה והעתיד.
חיים של אומה ופרט, שעל עצם קיומם העולם יעיד.
וזה אומר לקחת ברצינות גם דברים "שוליים"
להשקיע ברמות בדברים הקשים והקלים
לבוא למרות אי הנוחות, להקשיב לאמא שכולה
לראות מה לומדים, להשקיע כמה שעות במחשבה
להפגין תמיכה ואהבה, לכאוב את האובדנם,
אבל לא לשכוח את המטרה הנעלה, צוואתם.
המטרה לשמה הוקרבו קורבנות
והיא-לחיות "כמו גדולים" בארץ האבות
לאור חיהם ומותם להיכנס ביראת כבוד
לתוך החג הנחגג למרות התחושה שצריך "עוד"
לא הכל מושלם, יש הרבה מה לשפר
אבל למרות זאת יש הרבה על מה להלל ולפאר
לפאר שמו יתברך על ההשגחה הנפלאה
ולא לשכוח שהגיע הזמן לקלף את הקליפה
התחיל מהלך תוך כדי הכתיבה, נכון לעכשיו אני לא ממשיכה.
עוד שירשור שיישמר לי קישורו, תודה על הבמה-אתם אחלה
