ללכת עד הסוף זה לא לוותר.
לא להיכנע. לא להישבר אל מול לחצים.
אבל זה לא פשוט. מאוד לא.
אני לא יודעת עד כמה מישהו מזדהה איתי, אבל בכל אופן אני אנסה להביע את מה שאני מרגישה בזמן האחרון, ואני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים.
תודה על הקדשת הזמן למי שטורח לקרוא..(:
אני אתחיל מההתחלה.
אני באה מבית תורני, ובאמת אני יכולה לומר שאין הרבה כמו ההורים שלי. זה משהו מיוחד.
כל השנים הייתי ה"דוסית" (איך שאני שונאת את ההגדרה הזו, אבל אין לי דרך אחרת להגדיר...).
לדוג' כשהייתי הולכת בכיתה ה'-ו' לבנ"ע היא מביאה לחם לסעודה שלישית (בשבתות החורף הקצרות).
אף פעם לא הייתי יוצאת מהבית בחצאית או בשרוול קצרים.
אני באופי שלי בנאדם שהולך עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו. (יש לציין שהקרדיט כולו של ההורים, לבד לא הייתי יכולה להילחם על כל הדברים האלה.. ב"ה שיש לי כאלה הורים..)
כמובן שבתור ילדה קטנה זה לא התבטא.
כי כשאתה קטן אתה עושה את מה שההורים אומרים בלי לחשוב על זה יותר מידי. זה לא גיל שחושבים בו על החיים
אבל כשבנאדם גדל הוא מתחיל לחשוב מה דעתו על תפיסת העולם שעליה הוא חונך. למה זה ככה, למה לא אחרת וכו'.
אני מאמינה שההורים שלי מחנכים אותנו על הצד הטוב ביותר. באמת. אני מאמינה ושלמה עם הדרך הזו.
הבעייה, שאנחנו מעטים יחסית בדרך הזו בחברה שאנחנו גרים בה.
כמו שאמרתי, ההורים שלי מאוד תורניים, והם כאלה שלא מתפשרים על ההלכה.
לי תמיד היה נראה מובן מאליו שאם יש הלכה - אז צריך לקיים אותה במלואה.
עם הזמן, גיליתי שרוב העולם חושב (או לפחות עושה) אחרת.
גיליתי שלא חשוב עד כמה יש איסורים מפורשים לדברים מסויימים, לא מעט אנשים ימשיכו (מידיעה) למרות זאת לעשות אותם.
לא משנה שיש דברים שהם חובה, ולא רשות או מנהג, ישנם אנשים שמוותרים עליהם בקלילות רבה.
אז אם תשאלו מה זה אכפת לי, שיחיו איך שהם רוצים - אתם צודקים. הבעייה שבגלל שכמעט כולם כאלה אתה מוצא את עצמך לבד במערכה.
הלחץ החברתי מוטה כולו לכיוון השני, ואתה נאלץ ללכת כנגד כולם.
הדוגמא הקלאסית (שבאמת כל יום אני צריכה להתמודד איתה) היא הצניעות.
זה לא במובן שכשאני באה לחנות אני בדילמה אם לקנות או לא לקנות חצאית קצרה. ב"ה זה ברור לי מאליו שהברך מכוסה, המחשוף סגור, והשרוול עובר את המרפק. ובאמת מבחינתי זה לא רלוונטי בכלל.
הבעייה מתחילה כשרואים את כל שאר החברות. ללכת עם חצאית קצרה או עם מחשוף קצת יותר פתוח זה הרבה יותר קל.
כן - זה כמו כולם, זה יותר קל למצוא, זה נוח, זה לא מסורבל והעיקר - זה מה שבאופנה.
אז שלא תבינו לא נכון, אני לא בנאדם שלא אוהב לקנות בגדים. זה די ההפך (לא בצורה מוגזמת, כן?). לכן ההתמודדות קשה פי כמה.
אני מנחשת שיהיו כאן עוד לא מעט בנות שיסכימו איתי..
נעבור לעוד דוגמא לא פחות מוכרת -
צפייה בטלוויזיה/שמיעת שירים לועזיים בעלי תכנים לא ראויים/צפייה בסרטים לא צנועים בכלל/קריאת ספרים שממש לא שייך לקרוא..
לזה קוראים תרבות. והתרבות היא דבר שמשפיע בכל צעד בחיים. בכל דבר.
זה מה שכולן (וכולם..) עושים. הרבה חברות שלי לא רואות שום דבר רע בלצפות בתוכניות לא צנועות בעליל או לשמוע שיר שיש בו מילים מאוד לא יפות או שסתם כל השיר סובב סביב דברים לא לעניין.
אני מנחשת שכולם כאן מבינים על מה אני מדברת. דברים פרוצים שבאמת לא שייך לאדם דתי להתעסק בהם.
כשאתה נאלץ להיות מחוץ למעגל ה"חוויות" הזה - שכולם מדברים על מה שהם ראו או שמעו או קראו - זה מאוד לא נעים. או סתם ככה לדעת שכמעט אף אחד לא שומע תשירים שאתה שומע. (מה לעשות, אהרון רזאל לדוגמא זה של ממש דוסים..)
לדוגמא עכשיו ביום העצמאות הייתה הופעה בעיר של 2 מפורסמים. אין כמעט מישהי שמתוך אידיאל לא הלכה לזה. אולי אחת או שתיים חוץ ממני.
וזה ממש מתסכל לדעת שאתה לא יכול לקחת חלק בחוויות של כולם.
ולא תאמרו שזה סתם שטחי - זה ממש לא צנוע. אסור הלכתית. אז מה אני יכולה לעשות?!
ללכת בכל זאת?! לא בא בחשבון. אם זה אסור - אז אסור.
עוד דוגמא -
הפרטים ה"קטנים" של ההלכה. האלה שלהרבה אנשים כ"כ קל לוותר עליהם. אלה שלא להרבה אנשים אכפת מהם.
לדוגמא כמו שאמרתי קודם - סעודה שלישית בלחם. עזבו לחם - מי בכלל מקפיד על סעודה שלישית?
אולי אצלכם זה אחרת, אבל אצלנו בכל אופן אין כמעט משפחות שמקפידות על זה. זה להרגיש ממש מוזר לעשות סעודה שלישית - בפרט בלחם. ולהקפיד על זה.
ודוגמא אחרונה - באמת מוכרת.
אם אומרים את האמת, לרוב החברות שלי עקרונית אין בעייה לדבר עם בנים. מבחינה הלכתית - שחנ"שים, צחוקים וכו' אסורים.
משום מה אנשים שמים פס על ההלכות הכ"כ חשובות האלה ומדלגים עליהן (לזכותן ייאמר שנגיעה הן שומרות).
אני אישית לא מדברת איתם. גם אין לי כ"כ הרבה מה לדבר איתם, אבל זה בעיקר עניין עקרוני. זה דבר שלא טוב לעשות, ואפילו אסור.
אבל זה באמת קשה שכולם עושים משהו אחד ואת צריכה לעמוד על שלך ולהיחשב ה"חשוכה" שלא מדברת עם בנים - שחושבת שהם משהו "טמא" (שמעתי בנות שמתבטאות ככה.. כאילו אנשים כמוני הם חשוכים או מיושנים..).
אני חושבת שדי הבנתם את העיקרון.
זה דבר שמתבטא בכל דבר בחיים. חוץ מזה, שהרבה פעמים "זוכים" להערות מאוד לא נעימות בגלל זה.
זה לא שאני מצטערת על הדרך שבה אני חיה - לרגע לא;
זה פשוט תיסכול מהמצב שבו אתה יחיד שנלחם על הדבר הנכון לעשות.
זה מתסכל שאנשים מדביקים עליך סטיגמות. מלא סטיגמות.
אני לא בנאדם מוזר, אני חושבת שאני די רחוקה מזה.
ההבדל הקטן ביני לבין רוב החברות שלי הוא פשוט השקפת עולם דתית קצת אחרת. וזה קשה לדעת שרק בגלל זה אתה פחות "נחשב".
שלא תבינו לא נכון, יש לי הרבה חברות, גם כמעט כל אלה שדיברתי עליהן אני בידידות די טובה (או אפילו מאוד טובה) איתן. זה לא שאני במריבה עם כל העולם.
אבל זו תחושה שבנושאים מסויימים אתה פשוט לא חלק מהחברה. וזה מעציב, ובעיקר מתסכל.
הבהרה:
המטרה היא לא להגיד עד כמה החברה מקולקלת ולדבר רע על אנשים, זו ממש לא המטרה. פשוט זו התמודדות שאני נאלצת לחוות כל יום ורציתי לפרוק את זה במקום שיש בו אנשים כמוני - שיבינו אותי. כי בסביבה שלי אין הרבה כאלה אנשים. וחוץ מזה - אם הם סתם היו עושם את זה - ניחא, אבל זה פוגע בי לא מעט פעמים.
מקווה להבנה
ואניי..לא יודעת איך להגדיר ת'עצמי.עדיין אין לי כ"כ דרך משלי..אני לוקחת קצת מפה קצת מפה ובונה לעצמי דרך לאט לאט..לא אתכחש שהרבה פעמים אני מרגישה צבועה מול עצמי ,אבל בסדר..זה גם עובר מתישהוא. אני לומדת היום באולפנא שכמעט כל החברות שלי מהשבט לומדות..אין לי כבר כ"כ את ההתמודדיות מול בנות על זה שאני שונה מהם.אנחנו פחות או יותר אותו סגנון,אפשר להגיד שדי התנתקתי מהחברות של פעם.והאמת,אני מרגישה שפעם הייתי יותר חזקה.כי לוידעת.שאתה לבד יש לך שני אפשרויות.או ליפול לבד או להיבנות לבד.ואני יותר הלכתי בצד של ה-להיבנות. והיום אני כבר כמו כולם אז אני לא מרגישה שאני צריכה לשמור על עצמי יותר מידי שלא להיות מושפעת. |השכבה שלנו בעיקרון מפוצצת בפרחות.אבל החברות הקרובות שלי הם די חזקות מבחינה דתית.| יש נפילות.אבל אחר כך יש עליות שאני מרגישה אותם בצורה כ"כ עוצמתית. מעריכה בטיירוף.ואני באישי אם את רוצה..
[לא שזה נכון...] או שסתם אנחנו מנהלות דיון סוער...
