כמו שנפשי כתב- כנראה שזה מה שנכון לו.
הוא כן קצת לא היה בסדר (והוא בטח מתחרט על כך) שהוא התחיל לצאת בלי לחשוב על זה לפני.
זה גרם לכך שאת עוד חושבת עליו כי היה בסיס להתאמה, ונפרדתם בגלל סיבה חיצונית.
אני יכולה להבין אותו, עניין הפרנסה הוא לא זניח- באמת אבל באמת שלא לכולם יהיה נורמלי לחיות בצמצום כ"כ גדול, במיוחד אם הם לא רגילים לכך.
כתבו כאן שבכל שלב בחיים זה קשה, אז למה לדחות. ובכן, נכון שתמיד זה קשה, גם לזוג בגיל 30.
אבל אין מה להשוות סטודנטים לאנשים עובדים, גם אם הם בהתחלה וגם אם הם מרוויחים גרושים.
אסור גם לשכוח שלא רק העניין הכספי- גם עניין הזמן הוא קשה. ישנם תארים כ"כ אבל כ"כ עמוסים- בהם להיות נשוי עם ילדים זה בלשון המאד מעטה, לא קל.
יש לי חברה נשואה, אמא, שלומדת איתי וממש ממש קשה לה.
היא בוכה לא פעם. אנחנו לומדות במוסד שלא ממש מתחשב במצבה, היא נכשלת כמעט בכל המבחנים.
עושה מועדי ב', נכשלת גם בהם. חוזרת על קורסים (ומדובר בבחורה חכמה מאד שמאד משתדלת).
המצב הכלכלי לא ממש מוסיף- לעבוד בעבודות זמניות היא בכלל לא יכולה עם כל העומס, אז בעלה עובד. אך עדיין... אני שומעת ממנה הרבה אך העייפות הכרונית שלה, הלילות ללא שינה, הצמצום הכלכלי, החיפוש אחר מעון זול מספיק, הרצון לקנות לעצמה בגד יפה כמו שפעם יכלה בלי בעיה ועכשיו לא, החוסר זמן ללמוד ולעשות את העבודות וכו'.
אני לא כותבת את כל זה לא חלילה כדי לבאס ולהוריד מהחשק, אלא כי נראה לי שיש כמה שלא מודעים בכלל לכמה זה קשה.
אז מה עושים? זה כל העניין שכל אחד צריך לחשוב עם עצמו למה הוא מסוגל.
חברה שלי, אם כל מה שקשה לה- מאושרת. ה' לא היה שולח לה את הבעל שלה מוקדם כ"כ אם היא לא הייתה מוכנה לכך.
יש כאלה שיכולים ישר בסוף השירות הלאומי/צבאי,יש כאלה שאולי באמצע התואר, יש שבסופו, ויש כאלה (מעטים כנראה אך בכל זאת) שכנראה יוכלו להסתדר רק אחרי שיהיו מבוססים כלכלית.
אני גם נמצאת במחשבות אם עצמי כמה אני יכולה. אני מאד מקווה שכן, כי אני מאד רוצה. ובע"ה מקווה שאסתדר.
ועוד דבר, אני מאד מקווה שרוב הבנים באמת יתחילו לצאת לפני שהם מסיימים תואר כי הם באמת מסיימים תואר סופר מאוחר... ובכל זאת יש משהו מעורר הערכה בבחור הזה. למרות שכיום גם האישה מפרנסת, אסור לשכוח שזה בכל זאת יותר אחריות של הבעל. וזה יפה שהוא לוקח את העניין הזה ברצינות (נראה לי שיש כמה בחורים שלא ממש חושבים על זה...)
