לפעמים אני מרגישה שבעולם הזה יש בלי סוף אמיתויות.
שלאמת אין ערך. שהיא שווה כקליפת השום.
שבעצם מותר לכל אחד לחשוב מה שהוא רק רוצה, ולכן אין אף אחד שצודק.
אין דבר שנכון לעשות, או טוב לעשות.
כל אחד עושה מה-בראש-שלו.
התחושה היא שכמעט לעולם לא תוכל לומר לאדם שהוא טועה (מבחינת תפיסה),
כי זו הרי "דרך חשיבה".
אני לא יודעת מה איתכם (ואשמח לשמוע מה אתכם..
), אבל אני מרגישה שזה פשוט נורא ואיום!
אני לא אומרת שאני תמיד צודקת, הגיוני שהרבה פעמים אני טועה, אבל זה מרגיז שאף פעם לא תוכל להגיד למישהו שהוא עושה דבר שגוי.
אני אומרת את זה בגלל מיני סוגים של מצבים וסיטואציות, שאתה יודע טוב מאוד בתוך תוכך שאתה באמת צודק, אבל לעולם לא תוכל להוכיח את זה לצד השני.
למה זה ככה? זה פשוט מתסכל.
(אין לי מקרים ספציפיים, אבל מי שמכיר את התחושה ידע בדיוק על מה אני מדברת...)
אני לוקחת בחשבון שיש כאלה שיחשבו שאני מנסה "לכפות" את דעתי על אחרים או דברים כאלה, אבל זה ממש ממש ממש לא בא ממקום כזה.
זו באמת תחושה שאם רק תעז לומר לאדם שהוא טועה, מייד כולם יצאו עליך.
אני יודעת שיש סיכוי גדול שאף אחד לא יסכים איתי או יבין אותי, אבל בכל זאת אני פותחת את השרשור לשאול מה דעתכם.
זו שאלה קצת מוזרה, ובכ"ז אני מקווה שמישהו פה יבין למה אני מתכוונת.
יומקסים ותודה!
אולי יהיה לי מצברוח לתשובה עמוקה יותר בל"נ בעתיד.
]
